באהבה יתירה

איך אוהבים את עצמנו? איך לא עושים השוואות  של 'הוא ככה והיא ככה'? איך להיות שמחים במקום שלנו? איך לא לקנא ולשמוח בחלקנו? איך לא לברוח ולרצות אהבה בכל מיני מקומות, במקום לבקש להרגיש אהובים מהשם יתברך? איך להיות באמת שלנו ושלא אכפת לנו מה יגידו? איך לא להיות "נצרכים לבריות" ולחפש את האינסוף בעולם הגשמי? איך מקיימים תורה ומצוות למרות שכולם מסביב לא מקיימים? איך להיות נאמנים לאמת שלנו ולתכלית, למרות שעל פי השכל זה ממש אבל ממש לא מסתדר? איך לאהוב את המראה שלנו? איך לאהוב את עצמנו עם השם יתברך, באהבה יתירה?
 
"הכלל הוא, שצריך לבקש שלום. שיהיה שלום בין ישראל, ושיהיה שלום לכל אדם במידותיו. היינו שלא יהיה מחלק במידותיו ובמאורעותיו, שלא יהא לו חילוק בין בטיבו בין בעקו, תמיד ימצא בו השם יתברך. היינו (שם נ"ו): "בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר"(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ל"ג).
 
מאמרים נוספים בנושא:
מרגיש כמו באקווריום
תדליקו  את האור
הכל אפשרי?!
 
 
קודם כל לבקש שלום. כשיש מחלוקת יש אי הבנה, חוסר מנוחה. ולכן בכל מקום – בטוב או ברע, יש לחפש ולבקש, ואז למצוא את השם יתברך. בכל מקום שאין לי בו שלום, לבקש לדעת מה השם רוצה ממני פה? השם איפה אתה פה? תראה לי. תעזור לי.
 
"ועל ידי מה ימצא השם יתברך בין בטיבו בין בעקו, על ידי התורה הנקראת שלום, כמה דאת אמר (משלי ג): "וכל נתיבותיה שלום" (זוהר קרח קע"ו:). ועל ידי צדיקים שנקראו גם כן ברית שלום (השמטת הזוהר בראשית רנז). ומחמת זה יכול לאהוב את השלום בכל מקום הן בטיבו וכו', ויכול להיות שלום בין ישראל ולאהוב זה את זה".
 
ואיך נמצא את השם? על ידי התורה, על ידי הצדיקים.
 
"וצריך לדעת, ש"מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו). ולית אתר פנוי מיניה (תיקון נז). ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין (ר"מ פנחס רכה). ואפילו מי שעוסק במשא ומתן בעכו"ם, לא יכול להתנצל ולומר, אי אפשר לעבוד את השם יתברך מחמת עוביות וגשמיות שנופל תמיד עליו, מחמת העסק שעוסק תמיד עמהם. כי כבר גילו לנו חכמינו, זיכרונם לברכה, שבכל הדברים הגשמיים, ובכל לשונות העכו"ם, יכול למצוא בהם אלוקות".
 
אי אפשר לומר, איפה שאני נמצא זה שיא הגשמיות, איך אפשר לעבוד פה את השם? איך אפשר להיות באמת שלי בלי לזייף? כשאף אחד פה לא חושב בכלל על התכלית. כשיש פה את שיא הגשמיות בעבודה שלא קשורה לחלוטין לתורה. אפילו מי שעוסק בעבודתו במשא ומתן אפילו בארצות זרות. אז זהו, שאפשר והשם יתברך נמצא גם שם.
 
גם שם אפשר לעבוד אותו ולהישאר באמת שלי. עם מילה טובה. עם לימוד זכות. עם תמימות. עם פתיחת הלב. גם עם אנשים שכביכול רחוקים מתורה ומצוות.
 
"וזה שמביא בירושלמי (תענית פ"א): 'אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו: בכרך גדול שברומי', שנאמר: "אלי קרא משעיר". נמצא שזה האדם ששאל היכן אלוקיך, בוודאי הוא משוקע במדור הקליפות, כי הוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, שאמר: היכן אלוקיך, ונדמה לו שבמקומו אין שם אלוקים. בכן תאמר לו: אפילו במקומך שאתה משוקע במדור הקליפות, גם כן שם תוכל למצוא אלוקותו".
 
לפעמים נדמה שכאשר נמצאים עם אנשים שלא כל כך מחוברים לתכלית, לעבודת הלב, ואני עומדת מהצד שונה, הם לפעמים מזלזלים ולפעמים תוהים – מה זה כל החזרה בתשובה הזו? השיגעונות האלה? איפה האלוקים שלך עכשיו?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
במקום הכי נמוך
להטריד את אלוקים
סוד הנקודה הטובה
 
רבי נחמן מברסלב אומר, שעצם השאלה היא כבר כפירה. כי חושבים ששם השם לא נמצא. אבל הוא נמצא. רק שלא נראה בחוש. הוא מלובש במלבושי העולם הזה.
 
"כי הוא מחיה את הכל, כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כולם". ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה. כי לא רחוקה היא ממך (דברים ל, וע"ש בפירוש הרמב"ן) אלא שבמקומך שם רבו הלבושים".
 
ושם במקום הזה, שנראה כאילו לבד, כאילו חס ושלום נצרכים לבריות, רוצים להיות שייכים, לוותר על האמת בשביל טיפת יחס והערכה. אבל את הבקשה הזו משם, היכן שרבו הלבושים, צריך לבקש מהשם ושם אפשר לשוב בתשובה. לשוב להשם. במקום לבקש להיות אהובים בעזרת העולם החיצוני – לפנות להשם, כי הוא מחיה את כולם.
 
"וכל מה שאדם הולך ממדרגה למדרגה, הוא מתקרב יותר אל השם יתברך ויכול לידע את השם יתברך בהבנה יתירה. כי כל מה שהמדרגה יותר עליונה, נתמעטו הלבושים ונתמעט הצמצום, ואז הוא מקורב יותר אל השם יתברך, ויכול לאהוב את עצמו עם השם יתברך באהבה יתירה".
 
וככל שמתקדמים ועולים ממדרגה למדרגה, כך מתקרבים להשם. וכשקרובים אליו, מרגישים אהובים ושמחים, שבעים מתאוות ולא נזקקים לבריות. יודעים את השם. יש דעת, יש צלילות. ואז יכולים לאהוב את עצמנו עם השם יתברך. כן, באהבה יתירה.