בארבע אמות

אין אוויר. מה קרה? מרוץ החיים בלע אותי לתוכו. לעשות. כי צריך. כי חייב. כי כולם עושים. כי צריך להשתפר. לתקן מידות. ולקום בבוקר, ושיהיה ממש מוקדם. ולהתפלל, ושיהיה בכוונה. ולעבוד ולתפקד בעבודה, ולהתנהג יפה. העיקר לתפקד. ושיהיה מהר כי זה ממש איטי. זריזות היא דבר חשוב.
 
צריך הרבה דברים. אבל מה אני רוצה?
 
רוצה לשבת ולא לעשות כלום.
 
מאמרים נוספים בנושא:
המועקה  שבגרון
קטן  עליו
מרגיש  כמו באקווריום
 
אבל רבי  נחמן מברסלב אומר (משיבת  נפש אות ק"ג): "הָאָדָם יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּכָל מָקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִיכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ וְכוּ', וְאֵלּוּ הָאַרְבַּע אַמּוֹת הֵם בְּחִינַת אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הֲוָיָה כַּמּוּבָא, הַייְנוּ, כִּי בְּכָל אָדָם יֵשׁ בּוֹ שֵׁם הֲוָיָה בָּרוּךְ הוּא כַּמּוּבָן בַּזּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְשֵׁם הַשֵּׁם זֶה בְּחִינַת אוֹר הָאֱמֶת בְּחִינַת ה' אוֹרִי, כִּי אֱמֶת ה' לְעוֹלָם, כִּי בְּכָל אָדָם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא אֲפִילּוּ בַּדְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה בְּחִינַת רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֲחִיזַת הַחִיצוֹנִים, אַף עַל פִּי כֵן בְּוַדַּאי גַּם שָׁם יֵשׁ בּוֹ עֲדַיִן אֵיזֶה נְקֻודָּה טוֹבָה הַמֻּשְׁרֶשֶׁת בּוֹ וְזאת הַנְּקֻודָּה הִיא בְּחִינַת שֵׁם הֲוָיָה בָּרוּךְ הוּא הַמֻּשְׁרָשׁ בְּכָל אָדָם שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הָאֱמֶת…"
 
יש לכל אחד מאיתנו ארבע אמות והן בחינת שם השם. אור האמת. והוא נמצא איתנו בכל מקום שאנחנו הולכים. אפילו ברשות הרבים. אפילו כשאנחנו הולכים ברחוב וכשיש הרבה אנשים מסביבנו. ובכל מקום, גם ב"דיוטא תחתונה". ובארבעת האמות יש אהבה, רוגע, שמחה. כל הטוב שלי. זה שם השם והוא הולך איתי תמיד.
 
"…אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁהֵם נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת אוֹר הָאֱמֶת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה רוֹאֶה כָּל הַפְּתָחִים שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא וְזוֹכֶה לְבָרֵר וּלְהוֹצִיא כָּל הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים הַמְשֻׁקָּעִים שָׁם וְעַל יְדֵי זֶה קוֹנֶה כָּל הַקִּנְייָנִים.. וְהָעִקָּר עַל יְדֵי שֶׁאֵיךְ שֶׁהוּא אַף עַל פִּי כֵן יִמְשׁךְ עַצְמוֹ בְּכָל כּוחוֹ רַק אֶל נְקֻודַּת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְאָז יָאִיר לוֹ הָאֱמֶת בְּתוֹךְ הַחֹושֶׁךְ וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפֶּתַח, אֵיךְ לְהִיכָּנֵס אֶל הַקְּדֻשָּׁה וְיִשְׁבּר כָּל הַמְּנִיעוֹת וְהָעִיכּוּבִים וְהַבִּלְבּוּלִים הַנִּמְשָׁכִים מֵהַקְּלִיפּוֹת, שֶׁהֵם נְטוּרֵי תַּרְעָא הָעוֹמְדִין אֵצֶל הַפֶּתַח דִּקְדֻושָּׁה, בִּבְחִינַת "לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ" וְהֵם מַחְשִׁיכִין עֵינֵי הָאָדָם כָּל כָּךְ, עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה הַפֶּתַח וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין שׁוּם פֶּתַח לְפָנָיו לְהִיכָּנֵס אֶל הַקְּדֻשָּׁה, מֵחֲמַת גּודֶל הַמְּנִיעוֹת שֶׁמִּשְׁתַּטְּחִין לְפָנָיו. וְעַל כֵּן עִיקַּר הַתִּיקּוּן וְהָעֵצָה לָזֶה הוּא רַק אֱמֶת, כִּי עַל יְדֵי שֶׁיַּמְשִׁיךְ עַצְמוֹ אֶל הָאֱמֶת יִרְאֶה שֶׁאֵין שׁוּם מְנִיעָה כְּלָל, וְהַכּל הוּא רַק בַּאֲחִיזַת עֵיינַיִם וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפֶּתַח דִּקְדֻושָּׁה וּלְהִיכָּנֵס שָׁם לָבֶטַח".
 
כל המניעות, העיכובים והבלבולים האלו שבפתח הקדושה זה הסיטרא אחרא. והם עומדים בפתח. וזה תפקידם. להלחיץ, לבלבל, לעשות בלי לב, לתפקד, לרוץ, למהר. שלא יגמר.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אין דבר שלם מלב שבור
להטריד את אלוקים
שער  האמונה
 
אבל איך אפשר לצאת משם? רבי נחמן אומר שיש מסביבנו ארבע אמות, וכדי שיאירו לי את הפתח, העיקר הוא רק על ידי אמת. להיות אמיתי. מה אתה באמת מרגיש? איפה אתה עכשיו? איפה הרצון שלי? לתת לעצמי מקום להרגיש. מקום להרגיש שלא בא לי עכשיו. להרגיש שרגע נמאס. להרגיש כעס. לא להיות הכי טוב. אפשר גם בערך. לתת מקום לעצמי. ואז האמת הזו תאיר. ואז נזכה לראות את הפתח, כי נדמה לפעמים שאין פתח. שככה העולם מתנהג, שכך צריך. שאלו הציפיות.
 
"…וְזֶה בְּחִינַת אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ לְהָאָדָם לִפְנֵי הַפֶּתַח לְפָרֵק שָׁם מַשָּׂאוֹ, כַּמְבואָר בִּפְנִים" (רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הלכות חלוקת שותפות, הלכה ד אות ג, ד, ה, ו).
 
יש מקום לשבת לפני הפתח, לפרק שם משא. להוריד את התיק מהגב, לתת מקום לרגיעה מהמרוץ. אפשר לשבת בצד, להניח לכל המטלות והציפיות ופשוט לשבת. ומשם יאיר פתח הקדושה. להיות באמת שלי. זו ההרגשה שלי. לא צריך כלום עכשיו. הכל בסדר.
 
אפשר לעצור בצד ולהתבונן, עד שאור השם יופיע. הוא שם רק שאני לא תמיד רואה אותו. למה? מרוב ציפיות. מרוב מטלות. אבל הוא תמיד שם. הולך איתי, גם בעשייה וגם ברגיעה.
 
ויום אחד אולי אגיע למקום בלב שבו כל עשייה תהיה בלי מאמץ. עם הלב. עם רצון. זה קיים איתי תמיד. בארבע האמות.