פילטרים בחינוך הילדים

השבוע התארחה בתי בת התשע אצל חברתה לכיתה, במסגרת פעילות בית ספרית הנקראת "בית חם", בה כל אחת מארחת מספר בנות מכיתתה, למען הגיבוש והאחדות החברתית בכיתה.

ללא ספק, מדובר ביוזמה טובה וברוכה שהילדות אוהבות ומצפות לה, הן כמארחות והן כמתארחות. הפעילות כוללת ארוחת צהריים אחרי הלימודים, יצירה, אפייה ומשחקי חברה ומסתיימת בדרך כלל בשעות הערב.

השבוע, ביום הפעילות, קיבלתי טלפון מאימה של הבת המארחת. היא הייתה על סף דמעות וביקשה ממני להגיע מהר כי משהו מאוד מטריד קרה, והיא חייבת לחלוק ולהתייעץ איתי.

מאמרים נוספים בנושא:

אמא חיילת

תפילה של אמא

זה לא משהו אישי

כמובן שארזתי מיד את כל הילדים ומיהרתי להגיע אליה. מצאתי את הילדות משחקות בנחת, ואילו האמא הייתה על סף התמוטטות רגשית.

"קרה דבר נורא" היא אמרה, ואני הייתי בטוחה שמישהו נפטר במשפחתה, או משהו בסגנון. "אני כל כך מתביישת, אני לא מבינה איך זה קרה" היא ממשיכה. הבנתי שההשערה הראשונית שלי הייתה מוטעית. "אז הזהרת אותי ואת צדקת!" סיננה מבעד לכפות ידיה שהסתירו את פניה בבושה. טוב, זה כבר הלחיץ אותי, בעיקר בגלל שהבנתי שהמצוקה שלה קשורה איכשהו גם אלי.

"יצאתי רק לחמש דקות, להביא משהו מהמכולת" היא התייפחה, "לא תיארתי לעצמי, יש לנו את ההגנה הכי גבוהה". באותו רגע כבר הייתי קצרת רוח, מנסה להבין על מה כל המהומה, כי או שהיא פשוט מגזימה בתגובתה או שאני בצרות צרורות.

"מה קרה?" עודדתי אותה להמשיך.

"כשחזרתי מהמכולת אחת הבנות סיפרה לי שהן ניצלו את הזמן שנעדרתי וצפו בסרטים לא צנועים ביו טיוב" היא הנחיתה עלי את הפצצה.

טוב, באותו רגע ממש ובלי שום הכנה מראש נחתו עלי כל הסרטים הכי גרועים, כשהראש שלי התחיל להריץ תועבות ופורנוגרפיה מצד אחד, ואת בתי הקטנה הטהורה והתמימה מצידו האחר.

קשה לי לתאר את התחושה שהזכירה לי תחושת אסון, להבדיל. נכון, אף אחד לא נפצע או נהרג, חלילה, אבח פציעות נפשיות הן לא פחות קשות מפציעות פיזיות! ואני הרגשתי שבבת אחת התנפץ לו עולם הילדות של בתי שכל כך התאמצתי לשמר. לא ידעתי איך להגיב. רציתי לעודד את האמא שעמדה מולי מתפרקת ומתאבלת, אבל אני בעצמי הייתי על סף התמוטטות.

"יש לנו אינטרנט רימון" היא המשיכה, "איך יכול לקרות דבר כזה? מאיפה הן יודעות לחפש את זה? מה אגיד להורים?!?" היא פרשה את מחשבותיה לפני. והאמת, לא קינאתי בה כלל שהיא צריכה להתמודד עם האחריות על בתה וגם על הבנות האחרות. מיד הודיתי לקדוש-ברוך-הוא שאני לא במקומה.

באותם רגעים חוויתי רגשות מכל גווני הקשת. בהתחלה קצת כעסתי על האמא שהשאירה אותן לבד, וגם האשמתי את בתה שהובילה את המהלך. אחר כך האשמתי את עצמי, כי חשבתי שהיו לכך סימנים קודמים כשפעם, בשיעור מחשבים בכיתה, אותה ילדה חברה-שותפה לשולחן של בתי הראתה לה תמונות של זוג מתנשק. כמובן שדיברתי עם המורה למחשבים ועם האמא הנ"ל, אך כולנו חשבנו שבזה זה יסתיים ולא העזנו לדמיין את הבאות.

אולי גם זה יעניין אתכם:

תפוחים נופלים

לקחת אחריות

לך בתי, מאבא

פאזל החינוך

כשראיתי מולי את האמא השבורה והמבולבלת לא העזתי להמשיך לכעוס או להאשים, רק ניסיתי לשלוף את ארגז הכלים היהודי ולהשתדל להוציא מהמר את המתוק.

זה לא היה פשוט, כי לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות. חששתי לספר לבעלי מכיוון שהוא הזהיר אותי בעבר מחשיפה מהסוג הזה בבתים של ילדות אחרות, והוא אכן צדק.

עוד באותו ערב ישבתי עם ילדתי וניסיתי לדובב אותה על מעשיהן, אבל ללא הצלחה. לבסוף, נאלצתי לשאול אותה ישירות. היא התפתלה מבושה וכיסתה את פניה בשמיכה. ביקשתי ממנה לתאר את מה שראתה, ושאלתי אותה האם משהו הטריד אותה בתוכן הנצפה. היא הייתה מזועזעת בעיקר מהקלות בה חשפו אנשים את גופם מול אחרים. "איך הם לא מתביישים?" היא חזרה ושאלה.

למחרת ישבתי איתה שוב לשיחה, והסברתי לה שהקב"ה ברא את גוף האדם בראשית ימי הבריאה. שהגוף שלנו הוא דבר יפה, טוב וקדוש מאוד. וכמו בכל דבר, גם כאן יש רע ויש טוב ועלינו להמשיך ולהתמיד בבחירה של הטוב. הסברתי לה את הסכנות שיש באינטרנט ואת ההשפעות ההרסניות שעלולות להיות לחשיפה לתכנים לא הולמים. ביקשתי ממנה לקחת אחריות בתור הילדה הבכורה בבית, כדי לא לחשוף את אחיה הקטנים לתכנים שכאלה. הרגשתי שהיא הבינה והפנימה ושהדברים התיישבו בליבה.

אחת אחת התקשרו אלי האימהות של הבנות האחרות, וכולנו היינו המומות מכך שההגנה שחשבנו ששמנו בביתנו לא מספיקה. באותה שיחה העלנו גם את דרכי ההתמודדות עם הבנות.

שיתוף פעולה נפלה היה גם מצד המורה, שזימנה את הבנות לשיחה ודובבה אותן והבהירה להן שמהות הקשר בין גבר לאישה הוא דבר יפה וקדוש, ובמקביל ביקשה מהן לא לשתף את הבנות האחרות בכיתה במה שהן ראו.

בסופו של דבר, למרות התחושה הקשה, הצלחנו להוציא מעז מתוק. העלנו את המודעות של הסכנות של האינטרנט המוגן, הבנו שעלינו להיות כל הזמן עם היד על הדופק ושאסור להירדם בשמירה, וזכינו לזמן איכות עם בנותינו, לשיחות אינטימיות מלב אל לב, לבירור, לדיוק ולכוון עוד ועוד כדי לפסוע בדרך האמת ולעבר הטוב והקדושה.

זה היה המקום להודות לבורא עולם על הארת העיניים ועל ההזדמנות לגדול, להיבנות ולבנות את בתי ואת ביתי.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com