אמא חיילת

מי לא מכיר את הרגע הזה שהילד מתחיל להתפרע, לצעוק, להשתולל, לבכות ועוד שאר מטעמים שכאלה?? כשזה קורה אני מיד מרגישה מתח בגוף והאדרנלין מתחיל לזרום, דרוכה כמו חייל או מפקד בצבא.
 
אצלנו בבית זה קורה כמעט כל יום כשהילדים חוזרים מהמסגרות החינוכיות, אז חוזר על עצמו אותו הטקס שכולל את אותם איתותי מצוקה ועצבנות הנמשכים בין חצי שעה לשעה וחצי.
 
אני כבר יודעת להיות מוכנה נפשית לשעת הצהריים הקשה הזו, כשכל אחד בתורו בוכה-משתולל-צועק-רב עם הסובבים אותוה, או סתם טורק איזו דלת עם אמירה ברורה של "תעזבו אותי".
 
מאמרים נוספים בנושא:
בדרך להצלחה
זה לא משהו אישי
אמא עם מילה
גם אתם הייתם ילדים
 
לפעמים כשכל התופעות הללו מגיעות יחד, ארוזות כמו "מתנה" נפלאה שהוכנה מראש לכבודי, אני מרגישה אבודה ומתוסכלת והעובדה הזו גורמת לי לפעול בדרכים שאחר כך מסבות לי רגשות אשמה וחרטה עזה.
 
לכל אמא יש את נקודת השבירה שלה בה רמת המתח באוויר עולה, עד כדי הרגשת איבוד הכיוונים והשליטה העצמית. כמובן שהתגובות לכך הן לרוב כעס, צעקות ועצבים.
 
כשאני נזכרת בתקופה שלפני ההורות, אני לא מצליחה לעלות בדעתי אפילו פעם אחת בה הרמתי את הקול, או שהגעתי לתדרים בצלילים שאני מגיעה אליהם כיום, ולצערי באופן תכוף ביותר.
 
ויותר מכל קשה לי התחושה שכשהמצב משתבש, או יותר נכון כשלמישהו מילדיי יש מצוקה כלשהי או שהוא לא מרוצה, אז אני חייבת להתגייס ולפתור באחת את העניין. לשם כך אני מוכנה גם למכור את סבתא שלי, בעת הצורך, אם שום דבר אחר לא עוזר.
 
ההתגייסות לפתור את המצב היא כל כך מובנית באימהות שלי, עד שלפעמים, כשאני שומעת ילד בוכה או קורא "אמא, אמא" בסופר או בכל מקום אחר, אני מיד נכנסת למצב מתח גבוה כמו באזעקה, עד שאני קולטת שזה בכלל לא הילד שלי ואז נאנחת בהקלה. פיו… אפשר להסיר את המדים ולחזור לקניות בנחת.
 
כשאני במצב של חייל מגויס מול ילד או ילדה ששוכבים על הרצפה, בועטים ובוכים, אני מיד מוציאה את ארגז הכלים האימהי שברשותי ומנסה לשלוף מתוכו פתרונות אחד אחרי השני, עד שהארגז מתרוקן ואני יחד איתו.
 
זה מתחיל בדיבור וניסיון להבין מה הבעיה. כשזה לא עוזר אני מנסה להרים ולחבק. כשאני מקבלת בתמורה התעקשות חזיתית אני עוברת לטקטיקה הפוכה – שוכבת לידם על הרצפה ומנסה לחקות אותם כדי לנסות להצחיק אותם. כמובן שזה מביא לעוד צרחות והשתוללויות, אז אני מתחילה להתעצבן ולאיים בעונשים. ברגע הבא אני מקיימת את האיום ושולחת לחדר "להירגע", וכשזה לא עוזר אני שוב חוזרת ומחבקת. למי שהיה מביט בסרט הזה מהצד, בלי סאונד כמו בסרט אילם, זה היה נראה כמו קומדיה של טעויות אבל עם נימה קצת טרגית בתוכה.
 
כמובן שהמעגל הבלתי נגמר הזה מתיש אותי נפשית, במיוחד לאור העובדה שאני יורה לכל כיוון מבלי באמת לפגוע בכלום. זה ברור לי שאת המלחמה הזאת אני לא מנהלת בחכמה. הבנתי שהבעיה שלי היא פשוט חוסר ידע – שאין לי דרך מובנית או מספיק כלים להתמודד עם המצב. אז החלטתי ללכת להשתתף בחוג הורים בו אוכל לשמוע על דרכים נוספות שלא חשבתי עליהן.
 
כבר בשיעור הראשון יצאתי עם תובנות עמוקות. אחת מהן היא – הצורה בה אני מקבעת בטעות את ההתנהגות "הקלוקלת" של ילדיי.
 
נכון שבתור הורה יש לנו את הנטייה הטבעית להרגיש ולהבין את הילדים שלנו? וזה מה שהופך אותנו להורים טובים, היכולת לראות את הילד שלנו באמת. ובכן, למדתי שלפעמים זה יכול לבוא בעוכריי כשאני מספקת להם כל הזמן סיבות מוצדקות לדרך בה הם מתנהגים.
 
"הוא רעב, לכן הוא עצבני כל כך", "היא לא מרגישה טוב, תעזבו אותה", "אני מבינה למה הוא צורח ככה, הוא ממש עייף כי הלך לישון מאוחר המסכן" ועוד סיבות כאלה ואחרות המצדיקות את ההתנהגות שלהם.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
שומעים מצוין
שוברת את המעגל
תפילה של אמא
ילדים זה שמחה
 
אבל מעבר לסיבות המוצדקות יש גורם אחד חשוב שזנחנו והוא – יכולת הבחירה של האדם. יש את העניין של סיבה ותוצאה, אבל באמצע יש גם בחירה.
 
בארה"ב נעשה מחקר מפתיע ומדהים ממש. תינוקות בני יומם להורים חרשים פיתחו התנהגות חדשה בהגיעם הביתה מבית היולדות. כשהתינוקות הבינו שהבכי שלהם לא מניב פירות הם החלו לבכות בלי קול, להניע את הגפיים ולהוריד דמעות.
 
המחקר הזה עזר לי להבין שאפילו תינוק בן יומו יכול לבחור להתנהג אחרת, אז כל שכן ילד גדול יותר עם דעת והבנה.
 
כל השבוע התבוננתי בהרגל שיש לי לספק סיבות להתנהגות של ילדיי. נזכרתי גם בתגובות של בעלי בכל פעם שאני משתפת אותו בכך, כשהוא לעולם עונה את אותה תשובה "אז מה"? כאילו כבר למד את השיעור הזה בחינוך פעם.
 
הבנתי שתחת הכותרת של אמא מבינה ורגישה סיפקתי לילדיי הצדקה להמשיך להתנהג כך, במקום לבחור אחרת, ובעצם, עזרתי להם לקבע הרגלים המקשים עליהם ועלי.
 
ההבנה הזאת הכתה בי, ועל אף שלא קיבלתי עדיין ממש כלים לעשייה הרגשתי שלעצם ההבנה יש כבר השפעה על כל בני הבית.
 
מקווה לשתף עוד הבנות בהמשך הדרך לאימהות מהנה יותר.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com