הדרך הארוכה הביתה

אחרי שגיליתי שההורים שלי עומדים להתגרש, ידעתי שלא אצליח להתמודד לבד עם הסערה הבלתי נמנעת שעומדת לפקוד אותי. כסטודנט בקולג', ניסיתי למצוא משמעות לחיים דרך מדיטציה, תרגילים שונים, מוסיקה וחשיפת אמונות שונות. אבל כשהסערה הזו החלה לאיים על המשפחה שלי, פניתי למקום הכי קרוב אלי – השורשים היהודיים שלי, ליהדות.

עם ההבנה היהודית המועטה שהייתה ברשותי, הזמנתי זוג תפילין דרך האינטרנט בסכום של 400 דולר, שלאחר מכן התברר לי שלא היו כשרות בכלל. לאט לאט, התחלתי ללמוד על היהדות, התפילה והשבת – צעד אחרי צעד, אם כי קטנים אבל מדודים. רוב השבתות הייתי לבד עם הכלב שלי וקצת יין זול לקידוש. לא היה לי שמץ של מושג מה אני עושה, כי כמו שאתם מבינים, לא ידעתי בכלל מהם חוקי המשחק הזה, והדבר היחיד שתפס אותי הוא החלק של השינה והאוכל הטוב עם המשקה שתפס לי קצת את הראש בסעודת השבת. באותם ימים הייתי סטודנט מאריזונה שאינו שומר מצוות, והאמת, גם לא מתקרב לזה. בשישי בערב הייתי עושה קידוש ומיד אחרי האוכל יוצא לעבודה. בערבי שישי בהם לא עבדתי הייתי יוצא עם חברים לפאבים ולרקוד קצת ולהעביר את הסופשבוע. ידעתי שאני לא בדיוק בכיוון הנכון, אבל העדפתי שזה יהיה בקצב הנכון והמתאים לי.

מאמרים נוספים בנושא:

ברוכים הבאים למציאות

האגודל שלי והשבת

שמירת שבת ברוסיה הסובייטית

הזמן עבר והגירושין הפכו לדבר מוחשי יותר ויותר. מי מקבל מה? מי מקבל כמה? ומה יהיה עם הילדים? הראש שלי הסתחרר. ההקלה באה מכיוון בית הכנסת הרפורמי בו הייתי בשבתות. מה שתפס אותי שם, הייתה הלהקה שניגנה עם כלי נגינה את התפילה, עם שירים לפני ואחרי. כמובן שלא ידעתי שאסור לנגן בכלי נגינה ביום שבת, אבל ידעתי גם ידעתי שבשבת לא נוסעים. בקצב שלי אמרתי, נכון? לבית הכנסת הגעתי עם הרכב וכך עברו להן השבתות.

בערב שבת אחת הרב הודיע לנו שבשבוע הבא נזכה לארח אורח מישראל.

חבר'ה, חדשות כאלה בשבילי באותם ימים היו ידיעה מרעישה. כל כך רציתי לפגוש את האורח מישראל. 'וואו. מישהו מארץ הקודש! שבוע הבא אני כאן!'

כל השבוע הייתי מרוגש ונרגש לקראת המפגש עם האורח מישראל, לשמוע מה יש לו לומר ועל מה הוא ידבר איתנו. סקרן אותי לדעת אם הוא היה בצבא, ואולי הוא גם יאמר איזה משהו נצחי כזה שישנה את חיי ב-180 מעלות? מי יודע. ולפני שהבנתי, יום שישי כבר היה כבר עובדה בשטח. התקלחתי, לבשתי את מיטב בגדיי, התבשמתי (אחרי זה צריך ללכת לעבודה…) וכשכל כולי מרוגש לקראת המפגש עם האורח מישראל נכנסתי לרכב ונסעתי לבית הכנסת.

החניתי את הרכב בחניית בית הכנסת ונכנסתי במהירות, לתפוס מקום בשורה הראשונה ולו רק כדי לחוות את האירוע הכי קרוב. עוד ועוד אנשים הגיעו עד שבית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. הלהקה ניגנה את ניגוני השבת וכולם חייכו ושמחו והצטרפו אליה בשירה רמה. 'זה זיכרון שעומד להיחקק שעומד להיחקק לך חזק בראש, דוד', חשבתי לעצמי.

ואז האורח ניגש לבמה ועמד ליד המיקרופון.

"שלום לכולם, כפי שהבנתם, הגעתי לכאן כדי להביא לידיעתכם מסר חשוב. אני רוצה לחלוק את קולי אתכם על חוסר ההגינות שאנשים כמוני חווים בישראל – אין לנו תחבורה ציבורית בשבת…"

כמעט נחנקתי.

הגעתי עד הלום כדי להתפלל לבורא עולם שיעזור לי להתמודד עם אחד האתגרים הגדולים והקשים שאני חווה – רואה איך ההורים שלי נקרעים לחתיכות בגלל הגירושין, ובבית האמונה, האורח שהגיע לכאן אחרי 14 שעות טיסה אומר לי שהוא לא יכול לנסוע לירושלים באוטובוס ביום שבת?!?!

הדם שלי רתח!

באותם ימים, כמו שהבנתם, עוד נסעתי בשבת למרות שידעתי שאסור, אבל מסיבה מסוימת משהו נדלק בתוכי כששמעתי את מה שהיה לו לומר. באותו רגע ממש הבנתי ש'הבשורה' שהוא הביא איתו מישראל הייתה ממש איומה, והוא ניצל במה שניתנה לו בצורה מאוד לא נאותה במילים עדינות. חשבתי שהוא ידבר על חשיבות העלייה לארץ ישראל, על השקעה בישראל וחיזוק התורה והישובים בה. אבל כל מה שעניין אותו היה הקשקושים על אי הנוחות שהוא חש ביום השבת בארץ ישראל.

אולי גם זה יעניין אתכם:

פשוט, לעצור ולנוח!

השילוב המנצח

מתכוננים לשבת

יום מלא שמחה וברכה

כששמעתי מה יש לאיש הזה לומר, משהו בתוכי עשה לי את זה והגעתי להחלטה המהירה והברורה, משהו ששינה את חיי לנצח – אני לא נוסע יותר בשבת! נקודה. זהו, כל קצוות מעגל היהדות שלי פשוט נסגרו. כשאתה מתחיל לחזק את עצמך באמונה ותורה, אתה מרגיש שזה חזק ואמיתי, כל השאר זה רק עניין של תרגול.

האדם הזה שבא ביום שבת מארץ ישראל, ארץ הקודש, לומר לי שלפי דעתו צריכה להיות תחבורה ציבורית ביום המנוחה היחיד שלנו – יום השבת, למעשה, עזר לי. כן, יכול להיות שהוא אכן שינה את חיי ב-180 מעלות… בכל אופן, הוא ניסה להכריז שאין שום חוקים שאנו צריכים לאחוז בהם, כאלה שימנעו מאיתנו לעשות מה שאנחנו רוצים (חוקי התורה, כמובן) אבל בזה הוא דווקא עזר לראות שהוא חי בשקר אחד גדול.

את הדרך הביתה, מרחק של שעה וחצי מבית הכנסת עשיתי ברגל. אוי, וכמה שנהניתי מכל צעד וצעד שעשיתי כל הדרך חזרה הביתה…

והנה הם באים, כיופי הבית: משהו מעצבן אתכם? אל תשבו בחיבוק ידיים! קבלו החלטה, שנו את העולם שלכם, עשו התחלות חדשות עם עצמכם! זה עובד. בדוק.