מסיימים בכיף!

מסיבת הסיום של גן טרום חובה בגנו של בני נקראה כמובן "מתנות קטנות", כמו בוודאי מסיבות רבות נוספות ברחבי הארץ. הילדים המתוקים רקדו עם המנגנת לשירים כמו "מי שלא מביט מפסיד את כל היופי", והחזיקו מטפחות צבעוניות מקומטות בידיהם כמו פרחים קטנים.

האמת? לא נעים להודות, אבל כבר מזמן נגמרה לי הסבלנות למסיבות הללו. נכון, מדובר בילדים שלי ובמועד מרגש – סיום שנת הלימודים או הגן, אבל כשאתה עובר את זה שנה אחרי שנה ילד אחרי ילד, מתזז ממסיבה למסיבה כששם צריך לחתוך פלטת ירקות ולשם להביא קילו בורקסים ובשלישית לאפות עוגה, אז כבר יוצא לי כל המיץ עוד לפני שהגעתי.

נכון, הילדים מתרגשים ונהנים ומה לא עושים בשביל לשמח אותם, אבל לרוץ לבית הספר/גן בשמונה בבוקר כשכוס הקפה עוד ביד, לשבת מעוכה לחלוטין מול חבורת ילדים נרגשת וקופצנית וחבורת הורים נרגשת לא פחות, ולראות שוב ושוב את השיר "מתנות קטנות" בכל מיני ורסיות צעקניות, יותר או פחות, ובהעמדות חסרות מעוף, זה לא הבילוי המועדף עלי בלשון המעטה.

מאמרים נוספים בנושא:

שלא יגמר לעולם

בשביל הילדים? הכל!

התקבלה הודעה חדשה

ואז אני מוצאת את עצמי (כן, שוב) בין מספר לא מבוטל של טלפונים המונפים באוויר שמאחוריהם מונחים הורים בפוזות הכי לא נוחות ולא מחמיאות שאפשר לדמיין, נאלצת לקמבן את עצמי כדי שאוכל להמשיך לשבת על הכיסא שלי ובו זמנית גם לראות את הבן שלי, נוזפת שוב ושוב כמו סבתא פולניה זעפנית בכל ההורים המעיזים להיכנס לי לפריים. הניסיונות לעגל את גופי מפה לשם ולמצוא חרך לצפייה נכשלים ובסוף אני מוצאת את עצמי עומדת על הכיסא כמו כולם, מרגישה טיפשית, נכנעת ומובסת וכועסת על כל העולם.

באותו הלך רוח זעפני עולים להם הקולות הפנימיים המקפידים על מהות השירים והתוכן שנבחר למסיבה. משהו מרגיש לי לא מספיק מהותי, נוגע בנקודה. פרח זה נחמד, אבל איפה הקדושה?!?

וכאילו למשמע מחשבותיי הכמוסות, הבנות מקבלות קשת לבנה עם הינומה קטנה והופכות להיות כלות של שבת, כשברקע כינורות דרמטיים מנגנים את "שלום עליכם" בנעימה יהודית חודרת. אחת האימהות שעומדת לידי על הכיסא לוחשת בזעף, "מדוע שמים להם מוסיקה של יום השואה?" ואני מרגישה שהיא כמו דורכת עלי וגומרת אותי סופית אחת ולתמיד. העצבים שלי מתחילים לעבוד שעות נוספות ואני מסננת אליה לא ממש בלחש כשההורים שלידינו שומעים, "זה לא שיר שואה זה שיר שבת, לא יזיקו קצת שירי קדושה למסיבה הזו…" אני 'מייבשת' אותה סופית ומיד מתמלאת רגשות אשמה למראה פרצופה המבויש.

המסיבה לקראת סיום, סוף סוף, ואני כבר עייפה כאילו אמצע הלילה. שיר הנושא המרגש שנבחר לסיים את המסיבה הוא "ילד של אבא" של הזמר מוקי. אני נאנחת כשאני נזכרת במסיבות בגן חב"ד של בנותיי, שהיו מלאות בתכנים של בית מקדש, אהבת חינם וגאולה.

בחוץ, עם הבורקסים והקולה, אני שואלת את הגננת מה פשר שיר הסיום עם הפאנץ' המזהיר "תלך רק בדרך שלך"? (ולא בדרך השם כפי שנראה לי נכון) והיא מתנצלת ומסבירה שזה פיצוי לאבות שלא קיבלו מתנה ביום המשפחה והתלוננו בפניה….

"צריך לפצות רק את אבינו שבשמים ולא אבות עם רגשי נחיתות" אני יורה לעברה ללא רחמים, "שיר סיום של מסיבה בגן תורני ראוי להיות שיר על בית מקדש וגאולה" אני מסיימת בצדקנות תהומית. פתאום, אני שמה לב שכמה הורים עומדים לידינו ושומעים את השיחה, ובעוונותיי ביישתי עכשיו גם את הגננת שכל כך השתדלה וטרחה בשביל המסיבה הזו שכל רצונה היה לרצות את כולם.

אולי גם זה יעניין אתכם:

ילדים, זה שמחה!

לגונן בלי לחנוק

פארטי טיים

המאמן האישי שלו

טוב, כמובן שבאותו רגע התמלאתי מיד חרטה עמוקה ורצתי מהר הביתה לעשות תשובה. כל היום הזה המשיך עם הקפדות ואני השתדלתי לצמצם את עצמי כמה שיותר ולצאת מהתפקיד של מפעילת הגיליוטינה הצדקנית.

מאוחר יותר נשלחו הודעות מתנצלות והגננת דווקא פרגנה לי במתיקותה ואמרה שהיא לומדת ממני המון, ושבשנה הבאה תקפיד ליישם. לא שזה יעזור לי, לגן הזה כנראה כבר לא נחזור אבל אולי לבאים אחרינו.

השבוע מתחיל ונותרו לי עוד שתי מסיבות סיום לצלוח. תתפללו עלי שתהיה לי סבלנות, שאצליח לראות את הטוב ולדון לכף זכות, לשמוח במה שיש, להעריך ולהודות, והכי חשוב – להתאפק מלאכול את הבורקס, כי גילו ששומן טראנס זה ממש מזיק…

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com