תלחמי, ילדה!
לא ידעתי שאפשר להילחם, הייתה בי השלמה כואבת של "ככה זה, וזהו". אבל אז בא רבי נחמן, נתן לי את החרב ביד ואמר לי "תלחמי, ילדה!"
כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו בחיים האלה רוצים טוב, רוצים להיות יותר טובים? הורים יותר טובים, ילדים יותר טובים, עובדי השם יותר טובים? מנסים, אבל לא תמיד עולה בידינו, לא מצליחים?
כי באמת, יש הרבה דברים שגדולים עלינו, או שרק נדמים לגדולים. בכל אופן, מה שקורה בפועל זה שאנחנו לא מתקדמים. לא מצליחים.
פתחתי את אחד מספריו של רבי נחמן מברסלב, וזה מה שהוא אמר לי: "כי העיקר הוא הרצון, שיהיה כוסף אליו יתברך – ובתוך כך, מתפללים ולומדים ועושים מצוות". ועוד הוא כותב: "והעניין, כי עיקר קדושת איש ישראלי ועיקר עבודתו הוא רק הרצון והכיסופין דקדושה".
מאמרים נוספים בנושא:
כשרבי נחמן פגש אותי, הייתי צריכה לעשות סדר מחדש בתוך המערכת הפנימית שלי. למחוק הכל ולהתחיל מאפס.
כשקראתי את הדברים האלה בפעם הראשונה, תהיתי לעצמי. רגע, לומר שרצון זה דבר טוב, מילא. אבל להגיד שזה העיקר ושבזה עיקר קדושתו של איש ישראלי ושעיקר העבודה זה הרצון?!? זה היה נראה לי מחופף לגמרי. זה סתר את כל מה שגדלתי עליו. את מה שכולנו גדלנו עליו בדור של תוצאות. בדור של כאן ועכשיו. אותנו חינכו שהדרך לא מעניינת. מה שחשוב זו התוצאה. הציון. המספר על הדף. כמה קיבלת?!?
זה הארס שמטפטפים לנו שנים…
כשפגשתי את רבי נחמן ונכנסתי בעבודת השם, הייתי צריכה לשנות את כל התפישה. 'אצל בורא עולם זה אחרת לגמרי', אמר לי רבי נחמן. 'אצלו כל רצון זה דבר יקר לאין שיעור. "כי לית רעותא טבא דאתאביד". אין רצון טוב שנאבד'.
היה מעשה שבא אחד לרבי נחמן ואמר לו: "איני יכול לעשות". אמר לו רבי נחמן: "יכול אתה לרצות?"
באמת, יש הרבה דברים שאנחנו לא מצליחים להשיג. אבל לרצות אנחנו יכולים! תמיד! למה? כי רבי נחמן אומר שהרצון זה דבר עצום.
תגידו מה שתגידו, אני מאמינה לו. אז אני רוצה. רוצה טוב. רוצה את בורא עולם. והבורא, הוא כזה גדול. כן, גם כשאני לא יודעת כלום אני יודעת את זה. והאמת היא, שרוב הזמן אני נמצאת במצב של לא יודעת. עד שהקב"ה מחליט שהגיע הזמן להארה הבאה ומאיר לי עוד פעם.
יש לי עבודה קשה ודרך לעשות. כמו לכולנו. אבל בסוף, כך אני מאמינה, יהיה טוב. בסוף, נתעורר כולנו מהשינה הזאת, מהגלות הנוראה, לגאולת עולם. בינתיים, צריך לרצות, גם כשכל השעונים מראים שזה הזמן להתייאש. צריך להילחם! לא להיכנע!
כשרבי נחמן פגש אותי, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה להילחם. לשנות. הייתה רק השלמה עצובה ש"ככה זה" ו"ככה אני". רבי נחמן היה הראשון שנתן לי את החרב ביד ואמר לי: 'ילדה, תלחמי!'
על זה אני חייבת לו את חיי.
שבוע הבא אני נוסעת לאומן ב"ה ותוהה לעצמי על מה הכי הכי חשוב להתפלל.
שוב, אני פותחת את אחד מספריו של רבי נחמן וקוראת: "מי שכוונתו אל האמת וחוגר עצמו למלחמה בשביל האמת, הוא מנצח תמיד, כי כל מה שעושה איזה עובדא לצורך מלחמת מצוה זאת, הוא מנצח מיד מאחר שכוונתו לשמים באמת. על כן, אף אם אינו זוכה לנצח המלחמה בשלמות, אף על פי כן בזה בעצמו שאוחז כלי המלחמה בידו ללחום נגד שונאי השם, שהם היצר הרע וחילותיו וכו', בזה בעצמו הוא נקרא כבר מנצח. כי כל עובדא ותנועה קלה שהאדם מתגבר לעשות רצונו יתברך, הוא יקר מאוד בעיני השם יתברך, ותיכף הוא מנצח הרבה ניצחון אמיתי ונצחי, כי רק זה עיקר הניצחון האמיתי. כי זה הניצחון יישאר קיים לנצח, כי לית רעותא טבא דאיתאביד (אין רצון טוב שנאבד). וזה מרומז בזוהר הקדוש בעניין הארבעה מינים שבלולב, שאמר שם: מאן נצח? מאן דאחיד מאני קרבא בידוי (מיהו המנצח? מי שאוחז את כלי הקרב בידיו), כי תיכף כשאוחזין הכלי מלחמה ללחום עם המונעים אותו מנקודת האמת, בזה בעצמו כבר ניצח הרבה כנ"ל".
אולי גם זה יעניין אתכם:
העיניים שלי נעצרות על המילים של רבי שמעון בר יוחאי, הזוהר הקדוש, והלב מחסיר פעימה: "מאן דנצח? מאן דאחיד מאני קרבא בידוי".
מיהו המנצח? מי שאוחז את החרב ביד!
אני תוהה לעצמי, ופתאום, כמו טיפה כזאת נופלת עלי משמים הבנה עמוקה.
לכאורה, המשפט הזה מוזר. מי שמנצח צריך להיות זה שמניח את הנשק בצד והולך הביתה. זהו. נגמרה המלחמה. אבל רבי נחמן אומר לי, לא! לא הבנת! מי שמנצח זה מי שעוד נלחם!
מי שעוד רוצה טוב.
מי שעוד מבקש אמת בעולם התוהו הזה.
מי שעוד בועט לכל עבר. עוד עושה תנועות עם הידיים והרגליים.
מי עוד מאמין שאפשר אחרת.
כי הוא, הוא המנצח האמיתי!
אז כשאגיע לאומן, ואכנס בדלתות הציון הקדוש, אני כבר יודעת בדיוק מה לבקש. אבקש שאזכה לא להניח לעולם את הרצון. אתחנן עד יומי האחרון להחזיק את החרב ביד.
כי "מאן דנצח? מאן דאחיד קרבא בידוי".
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור