האומץ לבכות
לפני שש שנים התבקשתי לשוחח עם אישה צעירה שאמא שלה נהרגה בפיגוע. "אף פעם לא בכיתי" היא אמרה לי, "וגם לא הייתי עצובה. אני שמחה מכיוון שאני יודעת שזה מה שהיה צריך לקרות".
לא מזמן השתתפתי בסדנת תמיכה של יומיים לזוגות שחוו אובדן של ילד או היריון.
ברוך השם, בעלי ואני התברכנו במשפחה יפה, אבל בכל זאת, וכמו כל הזוגות, חלקנו גם אנחנו את הניסיונות, הקשיים והסבל שחווינו.
לפני 16 שנים איבדנו את בתנו זמן קצר לאחר שהיא נולדה. למרות הקושי שחווינו באותה תקופה, כמשפחה ולי באופן אישי, הרווחנו בסופו של דבר המון מהניסיון הזה. וכפי שהסברתי לנשים בסדנה, ככל ששטיח-החיים נעשה מלא ופעיל יותר ויותר, כך מבחינים פחות באותו חור שחור של ריקנות. הוא כמובן לא יעלם לגמרי… ואני מקווה שהוא גם לא יעלם.
רוב הנשים הצעירות בסדנה חוו לא מזמן את הכאב של אובדן ילד קטן. היכולת שלהן לאפשר לעצמן להרגיש את הכאב ובמקביל להשתמש באמונה, ולשלב את הכאב הזה בתוך שטיח-החיים שלהן, עורר בי יראת כבוד גדולה אליהן. וכפי שאמרה אחת הנשים שאיבדה ילד: "יש מרחק גדול מאוד בין מה שאני יודעת שהוא נכון ואמיתי – שהילד שלי סיים את מה שהוא היה צריך לעשות בעולם הזה, ואני גם יודעת שהשם שלח לי את אתגר החיים הזה מכיוון שזה התיקון שלי – לבין הכאב העז אותו אני חשה עכשיו. אבל גם זה, תורה. אני אמורה להתאבל…"
לשלב את האמונה בחיינו
לפני שש שנים התבקשתי לשוחח עם אישה צעירה, חוזרת בתשובה בתחילת דרכה, שאמא שלה נהרגה בפיגוע מספר חודשים לפני שנפגשנו. האישה הצעירה הזאת נתנה לי הרצאה באמונה: "אמא שלי סיימה את השליחות שלה בעולם הזה, היא הלכה למקום טוב יותר. ועכשיו, כשאני שומרת תורה ומצוות אין שום סיבה שארגיש עצובה על מה שקרה. אף פעם לא בכיתי", היא אמרה לי, "וגם לא הייתי עצובה. אני שמחה מכיוון שאני יודעת שזה מה שהיה צריך לקרות".
"כל מה שאמרת הוא נכון" אמרתי לה. "אבל התורה מנחה אותנו בעניין זה ואומרת, שאנו אמורים להתאבל. אל תשתמשי בתורה כדי לברוח מהמציאות. את צריכה להשתמש בה כדי להתמודד עם המציאות". כך, על קצה המזלג ובקצרה השבתי לה.
טעות גדולה, אך נפוצה מאוד, לחשוב שהתורה היא מעין 'תיקון מזורז'. "יש לי תורה, אז עכשיו אני לא צריך כלום". סליחה חבר'ה, אבל כשמתקרבים לדת ומתחילים לחיות חיי תורה ומצוות, כשמשלבים את כל זה בחיינו עד שנעשים אחד – התורה ואנחנו, זו עבודה קשה. ומעבודה קשה אי אפשר לברוח. אי אפשר להשתמש באמונה כתירוץ לבריחה מהמציאות.
בספר בגן העושר מצביע הרב שלום ארוש על טעות נפוצה, שהיא כמובן לקויה מיסודה, העוסקת בדרך חשיבתם של אנשים שמשתמשים באמונה כדי לברוח מהאחריות המוטלת עליהם.
"המילים הראשונות, שבהן פותח הבעל את רשימת התחייבויותיו בכתובה הן, "בסייעתא דשמיא". דהיינו, שמקשר עצמו בכל התחייבויותיו לאמונה, שהרי רק על ידי האמונה יוכל לעמוד בהן. אבל מיד אחרי כן הוא מתחייב גם לעבוד כפשוטו, כמו שכתוב: "אנא אפלח"… וזה כדי לסתום את פיות העצלנים והמשתמטים מאחריות וה"מאמינים" הדגולים, שכאשר אין להם במה לפרנס את נשותיהם הם עוד באים אליה בטענות: 'מה? אין לך אמונה?! ה' רוצה שלא תהיה לנו פרנסה, תקבלי את זה באהבה! איפה האמונה שלך? את לא מאמינה שהכל לטובה?!' וכך נושאים בפניה דרשות והרצאות באמונה ואף כועסים עליה, שהיא לא בוטחת בה'… אבל חכמינו ראו את הנולד, והם דאגו להחתים את החתן על התחייבות לעבוד! אין לך במה לפרנס את אשתך? צא לעבוד!"
לא מזמן שוחחתי עם אישה עם בעיית התמכרות. היא אמרה לי שכאשר היא חזרה בתשובה היא חשבה שתצליח להתמודד עם בעיית ההתמכרות ללא תוכנית הגמילה. במילים אחרות, היא חשבה שעכשיו, כשהיא חיה חיי תורה ומצוות, כשיש לה תורה, אפשר בעצם לשכוח מכל העבודה הקשה שממנה היא יכולה לצמוח ולהשתנות. אז היא נפלה להתמכרות שוב פעם.
היום היא אוחזת את השור בקרניו – היא מתפללת, מדברת עם השם ומשתמשת באמונה שלה כדי לחזור למסלול חיים תקין. ככל שהיא משקיעה ומצליחה להתעלות ברוחניותה ולהשתנות, כך גם האמונה שלה נעשית עמוקה וחזקה יותר. האמונה מתמזגת ומגיעה עד למקומות עמוקים מאוד בנפשה, למקומות שמהווים בסיס איתן לקיומה.
להיות אמיצים
הדת לא מהווה מקום מפלט ובריחה מהמציאות. להיות אדם דתי זה אומר שצריך להתמודד עם המציאות פנים אל פנים. לחיות ולהרגיש את הידיעה שמציאות זו היא האתגר של חיינו. ובאתגר זה צריך להשתמש בחכמה, כדי שנזכה להבהיר דברים או קשיים איתם אנו מתמודדים בחיינו, ועל ידי זה להתקרב אל בורא עולם. צריך אומץ כדי להתמודד עם המציאות ולהשתמש באתגרים של חיינו ככלים לצמיחה.
במהלך היומיים בהם השתתפתי בסדנת תמיכה לנשים שאיבדו ילד, פגשתי מספר נשים שהתמודדו עם האתגרים בחייהן כשהן משלבות בהם אמונה אמיתית. לכן, וכתוצאה מכך, הצליחו להגיע להישגים עצומים. ולא רק, הן הצליחו להגיע למקומות עמוקים מאוד בנפש שלהן ולהאיר אותם. הן אמרו שהן כמובן לא ביקשו קשיים מסוג הזה ובטח לא מבחנים כואבים כאלה, אבל ההתמודדות עם האתגר והניסיון הביאו אותן למקומות שהן מעולם לא חשבו להגיע אליהם. הן חצו גשר רוחני.
בעולם של היום, אנו מופצצים עם מסרים כמו 'זה הזמן לעשות חיים'. התקשורת צועקת אלינו מכל עבר וללא הפסקה: 'הפסיקו לחשוב! הקשיבו לדיווח האחרון שירעיד אתכם', 'צפו בסרט הזוכה שהוא המילה האחרונה בעולם הסרטים', 'שחקו בלהיט האחרון של משחקי הוידאו'. הקניונים פתוחים 24 שעות ביממה ומתחננים בפנינו שנרדים את החושים שלנו ורק נקנה ונקנה ונקנה! האינטרנט זמין כל הזמן ומפתה אותנו, רוצה להפוך אותנו לזומבים, לאנשים חסרי חיים עם כל גלישה.
אבל אלה לא חיים, זאת בריחה מהחיים!
חיים, זה להתמודד עם אתגרים ולצמוח מהם. חיים, זה להרגיש את הכאב ובמקביל להאמין שזה מה שאנחנו צריכים לעשות, משום שרק כך נגלה את המשמעות של חיינו ונעמיק את הקשר שלנו עם בורא עולם. וכן, כשם שאנו יכולים להרגיש את הכאב אנחנו יכולים, וגם נצליח, להרגיש שמחה ולהשתמש בה כדי לגדול, כדי לצמוח, כדי להתעלות. נרגיש שמחה אמיתית משום שחיינו מלאים ושופעים.
זאת ברכתי – שנזכה להשתמש באתגרים של חיינו לצמיחה והתעלות, ובמקום לברוח מהמציאות נצליח נתמודד איתה, כדי שנהיה האנשים הטובים ביותר שאפשר להיות.
שיהיה לנו את האומץ לבכות ממקום אמיתי.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור