השקר שהוביל לאמת

כשהייתי ילדה בת 11 ההורים שלי עברו לגור בחלק הכפרי של מרילנד שבארצות הברית, עיירה כפרית פסטורלית. הרעיון הזה ניקר לאבא שלי בראש כבר הרבה זמן – לעזוב את חיי העיר ולחיות את חיי הכפר, למרות שהיה אדם מאוד אינטלקטואל שמעולם לא נגע במכסחת דשא! אני חושבת שהוא ראה באותה תקופה יותר מדי סרטים על חיים בנוסח הכפר…

הייתי מוקסמת מהבית הגדול שהיה לנו שם – 16 חדרים! בית ענק שהשקיף למרחבים ירוקים ואגם קסום לא רחוק ממנו.

הבעיה היחידה הייתה שהיינו היהודים היחידים באזור. באותה תקופה לא היינו שומרי שבת, גם לא מי יודע מה קרובים ליהדות. אבל בימי שישי אבא היה מסיע אותנו לבית הכנסת הקרוב לעיירה שהיה במרתף של בנק.

ושמועות, כדרכן, עושות כנפיים ומהר. שם משפחתנו פלוס שערנו הכהה והעובדה שאנחנו היחידים שלא מגיעים בימי ראשון לכנסייה המקומית, עשו עבודה טובה שלא השאירה ספקות בליבם של שכינינו – אנחנו יהודים.

הילדים בכיתה שלי היו סקרנים. אחת הבנות שאלה אותי יום אחד, איפה אני מחביאה את הקרניים שלי? ותלמידה אחרת דרשה לדעת למה העם שלי הרג את המושיע שלהם?

אני גם זוכרת, שיום אחד בפסח, הוצאתי מצה מהתיק לארוחת צהריים בכיתה. הילדים שישבו ילדי היו המומים, "איזה מן קרקר זה?" הם שאלו. העברתי את המצה בין כולם, כשכל אחד לוקח חתיכה וטועם ממנה וכמובן נהנה. למחרת, כבר ביקשתי מאמא שתשים לי בתיק מנה גדולה יותר של מצות.

אצל אחי הגדול דברים התנהלו אחרת. הוא למד בתיכון המקומי עם נערים די קשוחים, מה שגרם לו להסתבך בלא מעט ריבים וקטטות, אפשר לומר אפילו על בסיס יומי. כילדה קטנה, הסיטואציות הלא נעימות האלה נחסכו ממני.

חוץ מפעם אחת.

מאמרים נוספים בנושא:

לעשות מהלימון לימונדה

כשההזדמנות דופקת בדלת

מתנות קטנות

לקפוץ לאש!

המסע הביתה

הדרך הארוכה הביתה

האיש עם הכובע הסגול

ליהנות משני עולמות

נשמה תקועה

לוחמת התמורות
פגישה עם הנשמה שלי

גאה להיות יהודייה!

לא יורדת מהרכבת
שחור ולבן והמסע חזרה

ביום חורפי אחד לקראת אחר הצהריים, לקחתי את המעיל שלי מהלוקר והתכוננתי לצאת הביתה. ארבע ילדות גדולות ומפחידות התקרבו אלי, ופתאום אחת מהן תפסה אותי והדביקה אותי לקיר. הן הסתכלו עלי עם מבט מפחיד בעיניים שלהן ואני כל כך פחדתי, עד שהרגשתי כמו כלבלב קטן מאוים שנדחק לפינה.

"זה נכון שאת יהודייה?" זו שהדביקה אותי לקיר שאלה.

נשמתי עמוק, הסתכלתי לה ישר לעיניים ו… שיקרתי. "אני מתודיסטית!" (זרם מסוים בנצרות) אמרתי-הכרזתי בגאווה.

למרבה הפלא, הן האמינו לי ועזבו אותי לנפשי.

רצתי לכיוון ההסעה שכבר החלה לצאת מחניית בית הספר.

כשהגעתי לבית, רצתי פנימה והסתגרתי בחדר. הרגשתי בושה. לא יכולתי אפילו לדבר על זה עם אמא שלי. הייתי כל כך מאוכזבת מעצמי. למה לא הייתי גיבורה? למה לא עשיתי את המעשה האמיץ ואומרת בגאווה – כן, אני יהודייה! ולשאת בתוצאות, יהיו אשר יהיו? לא הצלחתי למצוא שום טיעון מטעם ההגנה העצמית שלי על עצמי, רק כדי לחסוך ממני את המכות שאולי הייתי עתידה לחטוף מאותן ארבע בנות…

אותו יום הפך לרגע המכריע בחיי. התחלתי לחשוב על היותי יהודייה ולמה אנשים כל כך גאים בזה. כל כך גאים וכל כך מחויבים עד שהיו מוכנים אפילו למסור את הנפש שלהם על זה, ולמות כיהודים!

השקר של אותו יום גרם לי להבין שלא הערכתי מספיק את העובדה שאני יהודייה.

שנים עברו מאז, ובאחת החופשות כשלמדתי בקולג' הגעתי לביקור בישראל, אז התחלתי להתעניין ביהדות יותר לעומק – לימוד, הכרות, מפגשים ועוד דברים שנתנו לי לא מעט כלים, והכי חשוב – הובילו אותי למקום בו אני נמצאת היום – אישה דתייה עם משפחה שומרת תורה ומצוות ממקום של שמחה וגאווה עצומה. (אחי גם חזר בתשובה, ובמקביל, הפך ללוחם קרטה עם חגורה שחורה).

כשאני חושבת על אותו רגע באותה עיירה בה גדלתי, כשעמדתי מול אותה בחירה קשה שהייתי צריכה לעשות – אני בעצם מודה לבורא עולם על מה שקרה, כי השקר הזה הוביל אותי אל האמת, האמת היחידה והקסומה של חיי!