כוכב רוחני
איך אישה בת 45 שמשתתקת בשתי רגליה ביום בהיר אחד הופכת לכוכב הרוחני של הבית? יהודית חנן עם סיפור חיים אמיתי מרגש ועל קשר מיוחד בין שתי אחיות.
כשאחותי רבקה הייתה בת 45 היא השתתקה בשתי רגליה.
זה התחיל עם כאב בגב התחתון שהחמיר ככל שהשבוע חלף. אחרי ביקור אצל הרופא נאמר לה לנוח במיטה, לרדת קצת במשקל ולחזור אם הכאב יחמיר. שלושה ימים לאחר מכן רבקה לא יכלה לעמוד. אמא שלי, שהייתה איתה באותו יום הזמינה אמבולנס ורבקה הובהלה לבית החולים, אבל זה כבר היה מאוחר. דלקת בעמוד השדרה גרמה לנזק בלתי הפיך ונאמר לנו שרבקה לעולם לא תוכל ללכת שוב.
למשפחה שלי זו הייתה תקופה מלאה בכאב ובלבול. האחיינים והאחייניות היו בטראומה ואמא שלי קיבלה אירוע מוחי קל יומיים לאחר מכן.
יומיים לאחר מכן, טסתי לארצות הברית להיות עם רבקה אחותי ואמא שלי. היה כל כך הרבה מה לעשות וכל כך הרבה החלטות לקבל, והכל תחת לחץ וטרגדיה כואבת מאוד.
אני הייתי עם אחותי רבקה בבית החולים, והאחיינים והאחייניות טיפלו בניירת. אמא ואח שלי, שבינתיים השתחררה וחזרה לעצמה, עברו לגור עם אחותי עד שכל הסידורים יושלמו. כולם התמודדו עם העניין עם כוחות נפש לא להם. האמונה בבורא עולם הייתה גלגל ההצלה שלנו, אבל למרות זאת, היו גם את הימים שהרגשנו גם למטה.
אחד הדברים בהם התבטא הכאב הזה היה, חוסר האונים שהרגשתי כשהסתכלתי על אחותי היפה שכל יום עשתה עוד צעד בפנימיות שלה והשלימה עם מה שקרה לה. כי כזאת היא רבקה, טיפוס מלא פעילות ועשייה, עובדת בפול טיים ג'וב ואישה עם חיי חברה פעילים ומלאים. ופתאום, אותה רבקה הפכה לאסירה במיטת בית החולים עם עתיד שהיא אפילו לא יכלה לדמיין. מהמותניים ומטה היא כבר לא הרגישה שום דבר.
כאחות הגדולה והאוהבת שלה, פחדתי פחד נוראי. כל פעם שנכנסתי לחדר או הלכתי בתוכו, נזכרתי שהיא לא תוכל לעשות את זה. כשהתהפכתי במיטה מצד אל צד, דמיינתי אותה זקוקה לעזרה כדי לעשות את הפעולה הפשוטה שרובנו עושים. כשקמתי מכיסא, כשקשרתי את שרוכי הנעליים או כשהתקלחתי – ראיתי את רבקה בדמיוני חסרת אונים ופגיעה מאוד. פתאום, כל צעד שעשיתי גרם לי להרגיש אשמה ומיואשת. איך אלוקים אפשר לדבר כזה לקרות? למה היא? (למה היא ולא אני?)
מאמרים נוספים בנושא:
בשנה הראשונה והכואבת מאז המקרה, האמונה שלי ממש לא בערה, במילים עדינות. הלהבות שלה היו כמו שאריות של גחלים ישנים בתוך מנגל. ידעתי שאני חייבת לחזור לבסיס האמיתי שלי – הבסיס הרוחני. כן, הגיע הזמן להתמודד עם כמה עובדות:
הראשונה – מה שקרה לאחותי לא היה תאונה. אפילו אם תוכח כאן רשלנות רפואית, לכתחילה – הכל מהשם ורק ממנו.
השנייה – לא מחשבותיו כמחשבותינו. אלוקים לא חושב כמו שאנחנו חושבים. הוא רואה את העניין מזווית ראיה שונה, חלק מייעודה של אחותי בעולם הזה, חלק שהוא לטובתה הנצחית. ואם כך, זה צריך להיות טוב גם בשבילי.
השלישית – לאמץ בחום את הנקודות הללו, נקודות אמונה, זה משהו שיעזור לי להתחזק, להירגע ולקבל יותר.
הרביעית – בסופו של דבר, המצב הזה יעלה את כולנו לדרגות רוחניות גבוהות ויעצים את קרבת האלוקים שלנו, שזה כל העניין שלנו כאן בעולם הזה.
מאז שאחותי חלתה, עשיתי מאמצים כבירים להעריך ולהודות על כל פעולה, בעיקר על הרגליים שאיתן אני הולכת. מתנת ההליכה אני קוראת לזה. אין לי רכב, ותמיד כשהייתי יוצאת לסידורים הייתי מתלוננת ורוטנת שאי אפשר ללכת הרבה ולסחוב הרבה… אבל לא עוד! כל צעד שאני עושה אני מעריכה ומודה עליו לבורא עולם. והיו גם הימים האלה, שכל מה שעשיתי היה רק לדמיין איך אחותי תתמודד עם מצבים כמו: אם היא רוצה לשלוח מכתב בדואר, איך היא תצליח? איך תדחוף את עגלת הקניות בסופר? איך היא תעלה לאוטובוס או תתמודד עם ההליכון? איך היא תשחה, תרקוד, תעמוד ותתפלל?
במשך השנים, מאז שרבקה איבדה את היכולת ללכת, ראיתי איך היא עולה בשלבי סולם הרוחניות שלה וזה היה מדהים. היא הייתה שמחה, רוחנית ומאוד מצחיקה. ובפעמים בהן נכנסה למנהרת הפחד והחושך, תמיד היא יצאה החוצה אל האור. למרות אתגר החיים המתמשך של להיות אדם מוגבל, היא לעולם לא מתייאשת ומרימה ידיים. אחותי רבקה היא כוכב רוחני ובחלקי נפלה הזכות להיות אחת המעריצות הכי גדולות שלה!
לחיות במרחק פיזי כל כך רחוב מרבקה זה לא דבר קל בכלל. אני לא יכולה לקפוץ אליה מתי שבא לי ולעזור לה. לכן מדי פעם אני מקיימת את מצוות ביקור חולים כשאני מצליחה להגיע אליה, אך בעיקר זה בא לידי ביטוי בהודעות שאני שולחת לה ובשיחות הטלפון שלנו. האמת, תמיד חשבתי שזה לא מספיק, עד שיום אחד הייתי שקועה באמירת תהילים והגעתי לפרק צ"א (ט"ו), שם אומר דוד המלך ע"ה: "יקראני ואענהו, עמו אנוכי בצרה…" – הפסוק הזה נתן לי הארה מקסימה. נכון, אני לא יכולה לעזור לאחותי ללכת שוב על שתי רגליה. אני גם לא יכולה לשלוח לה כסף ואני לא יכולה לגור לידה ולבשל לה ארוחת ערב. אבל, כמו אלוקים, אני יכולה להיות איתה בכאב ובייסורים שלה!
בזמנים בהם היא מתאוששת מעוד ניתוח או כשהיא מרגישה שקשה לה – אני יכולה להעניק לה את מלוא תשומת הלב גם מכאן. לפעמים זה ממש לא קל. לפעמים אני מרגישה שהלב שלי יוצא אליה כשהיא מתארת את הפרוצדורה האחרונה שעברה בבית החולים. כי כמה היא יכולה עוד לסבול? אבל אני חייבת להישאר רגועה, אני שומעת אותה ומזדהה עד כמה שאני יכולה. לרוב, השיחה מגיעה לנקודת האמונה. רבקה אוהבת לקרוא את דבריו של רבי נחמן מברסלב, ואנחנו גם אוהבות לדון בנקודות האמונה שהוא מדבר עליהן. בפעמים אחרות, אנחנו אוהבות לצחוק כמו שרק שתי אחיות יודעות לעשות. היא עדיין אותה רבקה שאני מכירה, אבל החיים שלה שונים מאלה שהייתה רגילה אליהם.
לפני כמה שנים ביקרתי את רבקה במרילנד, בבית החדש שלה. באותו זמן כבר היה לה כיסא גלגלים חשמלי שממש יכול לנסוע. בדרכנו לאחד הקניונים, אחותי הפעילה את המנוע של הכיסא ואני הייתי צריכה ממש לרוץ לידה.
איש אחד, שהיה בתחנת הדלק לא רחוק מאיתנו, צעק אל אחותי: "היי! זה לא פייר מצדך!" ושתינו פרצנו בצחוק מתגלגל, נהנות מהאירוניה שבדבריו. הוא ריחם עלי!
פתאום הרגשתי כל כך שמחה. הבנתי שהגוף של אחותי אומנם מחובר לכיסא גלגלים אבל הנשמה שלה חופשיה, עולה לגבהים עצומים בכל יום. והנה אני שם, רצה כדי להדביק את הקצב שלה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור