להתמודד עם אובדן

שלוש שנים לאחר שנישאנו, בני השני חלה ונפטר. זה היה בראש חודש אלול והוא היה רק בן שמונה חודשים.

עבורי זה היה משבר אמונה רציני, אבל לא של האמונה שלי בבורא עולם. הייתה זו האמונה שלי בעצמי שנהרסה והותירה אותי עם תחושה של אישה עם אות קלון.

ההרגשה היית נוראית. כל הזמן ליוותה אותי התחושה שחטאתי ובענק. הרגשתי כאילו מישהו תפס אותי מדברת באמצע השיעור (דבר שקרה הרבה). המורה הייתה קוראת בשמי וכולם היו מסתובבים לראות איך היא מענישה אותי. "לך יש עיכוב של עשר דקות, כולם יכולים ללכת הביתה…!"

בנוסף לטראומה החונקת של אובדן התינוק שלי, חוויתי גם בושה נוראית. בושה על כך שנענשתי בדין קשה כזה ועם קריאת התעוררות מזעזעת מבורא עולם. כל הזמן דמיינתי לעצמי שכולם תוהים אילו דברים נוראים בטח עשיתי בעבר. התביישתי בגלל הכאב שנגרם להוריי, הסבא והסבתא של הנכד המתוק שכבר לא איתם. הייתי נבוכה בגלל הצער שנגרם לקהילה שלי, קהילה של זוגות צעירים, הורסת מסיבות שכמותי, זו שהמזל הרע בטח רודף אחריה לכל מקום…

מצד שני, הייתה לי הכרת הטוב עצומה לרב, לשכנים ולמשפחה, למרות שהרגשתי הרוסה ושבורה. בתוך תוכי, תהיתי איך זה יכול לקרות, כי אם חזרתי בתשובה והתקרבתי לדת… למה עכשיו? ולמה לי? כאבתי. רציתי רק להתחבא בחדר שלי עם הסבל הבלתי נסבל, אבל בכל אחד מהבקרים של ימי השבעה בעלי הכריח אותי לצאת מהחדר ולקבל את המנחמים שהגיעו.

זה היה קשה. אף אחד באמת לא ידע מה לומר. החברים שלנו היו בשנות העשרים המוקדמות ועם תינוקות משלהם. הרגשתי את החמלה שלהם ושמעתי את מילות הנחמה שהביעו, אבל גם הרגשתי את הפחד ממה שקרה ותחושת ההקלה שהילדים שלהם בבית, בטוחים. כולם התכוונו רק לטוב, אבל היו גם דברים לא נעימים שקרו או נאמרו ברגעים מסוימים. אישה אחת, למשל, הביאה את התינוק שלה וישבה לידי כשהתינוק על רגליה. זה היה בלתי נסבל.

מאמרים נוספים בנושא:

מכתב פרידה

רק לכבד

אבא, תשמור עליהם

דברים שלא חווים כל יום

הפרידה מאמא

הפרידה מאבא

ואולי הפרידה תהיה קלה?

החיים של בריאן

גם כי אלך בגיא צלמוות

מעבר לחיים

יש חיים לפני המוות

דברים שלא חווים כל יום

האומץ לבכות

להתמודד עם אובדן

אבל היו גם הרבה מאוד רגעים מלאי אמפתיה ושיתוף. אחת החברות שלי כל הזמן דאגה לסדר ולניקיון, ובשלב מסוים זה כבר הפך לאובססיבי משהו – מקרר, תנור, וכל הדירה. צחקנו על זה. אנשים הביאו לנו אוכל כל יום וניסו להציע לי מעט נחמה. חלק שיתפו את סיפוריהם האישים, סיפורי התמודדות עם אובדן. הדברים האלה מילאו אותי בהכרת הטוב כל כך עמוקה. לעולם לא אשכח אותם.

השבועות שלאחר השבעה היו מלאים בלימוד אינטנסיבי. לא זוכרת מתי השקעתי כל כך הרבה אנרגיות במחשבה על העולם הבא. הבנתי שמעל הכל, רציתי שפטירתו של התינוק שלי תהיה עם משמעות. אם לא הייתי מתחזקת ברוחניות שלי מהניסיון המאוד לא קל הזה, אז המוות שלו היה, לי באופן אישי, לשווא.

חזרתי לשיעורי התורה והמשכתי להתפלל לבורא עולם שירפא אותי. זה הדהים אותי שאני מבקשת נחמה מאותו מקום שניתן לי הסבל. זה הזכיר לי ילד שבוכה ורוצה שיחזיקו אותו בדיוק ברגע שאבא או אמא נוזפים בו.

הקימה בבקרים כשהתינוק שלי לא לצדי הייתה מלווה בכאב ובכי בלתי נסבלים. הדברים שלו היו מפוזרים בכל החדר. הנחמה הגיעה כשאחת החברות היקרות שלי עזרה לי לאסוף הכל, ולקחה אותם. לא הפסקנו לבכות, שתינו, עם כל בגד קטן וחמוד שהכנסנו לאותו ארגז.

רק מי שאיבד ילד/תינוק יכול להבין את כאב הלב הנורא הזה. את הפחד והאשמה. אחרי הכל, הייתי אמא שלו. ואיך יכול להיות שהתינוק שלי מת במשמרת שלי? האם זאת העבודה הנפלאה שעשיתי עם המתנה הכי מתוקה שאי פעם קיבלתי? הרגשתי כמו כישלון מוחץ. ייסרתי את עצמי עם המחשבה על הדברים שהיו צריכים להיות לי, שהיו לי ושיהיו לי איתו, והגעתי למסקנה המוזרה שלעולם לא אזכה בעוד ילד. במחשבות שלי, הרגשתי שפיטרו אותי מהג'וב שהכי רציתי – להיות אמא.

לא יכולתי לדבר עם בעלי. לא הצלחתי להביע את הרגשות שלי. הוא היה בורח לבית הכנסת ומניח את הראש שלו על ארון הקודש עם טונות של כאב. לא יכולתי להפסיק לבכות והוא היה חסר אונים ועצבני. ניסינו לתקשר, אבל היינו צעירים ומבולבלים. אף אחד מאיתנו לא הצליח להבין ולהעריך את דרכו של השני באבל הזה.

האהבה שלנו אחת לשני נחנקה מעצבות. איבדנו את התמימות המתוקה שהייתה לנו ביחד עם התינוק שלנו.

תודה לא-ל, שלעולם לא איבדנו את האמונה בבורא עולם והיינו כל כך אסירי תודה על הילד הראשון שלנו, אותו עטפנו בחום ואהבה. אלה דברים שהקלו מעט על הכאב.

במבט לאחור, אני די מתרשמת. באותה נקודת זמן היינו נשואים כמה שנים בודדות. החיים שבנינו ביחד יכלו בהחלט להתפקשש. כאב שלא מרפא יכול להרוס בן אדם, חיי נישואין ומשפחה שלמה. אבל הייתי נחושה בדעתי שלנו זה לא יקרה. לא אתן לזה לקרות לעולם!

עברו כמה חודשים, וגיליתי שאני שוב בהיריון. שום דבר לא החזיר אותי לחיים כמו הידיעה הזו. הרגשתי שאלוקים אומר לי, 'אני מאמין בך ילדה. וכן, את עדיין בתפקיד…' התחלתי במקביל לקבל את העובדה שהפטירה הייתה רצון הבורא ושהוא שם איתו ביחד. יכולות להיות כל כך הרבה סיבות לפטירה שלו. הייתה לו נשמה משלו והנשמה הזו סיימה את המשימה שלה כאן בעולם הזה.

באותה השנה בה התינוק שלי נפטר, בת דודתי, שחיה בקליפורניה והייתה נשואה לאחד ממפיקי הסרטים המפורסמים, איבדה את בנה. היא הייתה רחוקה מחיים של תורה ומצוות, ולמרות העושר הרב שלה היא לא הצליחה להשתקם ולהתנחם. כמה חודשים לאחר מכן היא התאבדה. הטרגדיה הכפולה הייתה קשה מאוד למשפחה.

לעולם לא אשפוט אותה ואני תמיד מתפללת עליה. אלמלא העקשנות שלי להמשיך להאמין בבורא עולם, אולי גם אני הייתי מגיעה חלילה למצב הזה…

הקב"ה נתן לנו מתנה – את התורה. אני יודעת שהבורא מעריך אותי מאוד ושיש לו סיבה לכל דבר שהוא עושה. אני יודעת שאנחנו כאן כדי להתנסות, להיבחן ולבצע תפקיד מסוים שהוטל עלינו למלא. והכל, כדי שנגדל ונצמח ביחד עם האמונה שלנו. לנו כיהודים יש הבטחה של תחיית המתים, ואני מחכה לרגע הזה, לרגע השמחה הבלתי נתפשת הזו.

לבת דודתי לא הייתה הנחמה הזו, וחיים בלי אמונה נראים אקראיים ומאוד אכזריים. אם מותו של ילד הופך לחסר משמעות, אז אין שום דבר לאחוז בו כדי למצוא שקט נפשי.

לפני שהשנה הסתיימה בעלי ואני התברכנו בילד מקסים ומתוק, ובשנים שאחרי בעוד ילדים. כל ילד היה עוד נחמה. וההערכה על כל אחד מהם הייתה עצומה – בעיקר על הבריאות שלהם, דבר שהעניק לי זווית ראיה נפלאה לחיים, הרבה מעבר לזו שמתאימה לגילי. זה לא מחק את הדברים הקטנים.

אבל מה שבאמת בנה לי את ההערכה העצמית שלי (תחיית המתים הפרטית שלי, אם אפשר לומר) היה מה שקרה באותם חודשים ראשונים אחרי פטירת התינוק:  העובדה, למרות האשמה והייאוש, שהמשכתי לדבוק בבורא עולם, ביהדות שלי ובבעלי (קשרים רבים מתפרקים אחרי מקרים כאלה). זה גרם לי להרגיש בתוכי את האדם שאף פעם לא נכנע ומרים ידיים.

כי אלוקים אף פעם לא ויתר עלי!