כבר לא ילדה

הנה הנה הגיע היום, אימת כל אם בישראל באשר היא (חוץ מכמה נשים נדירות שכנראה כבר סיימו את התיקון שלהם עם הקללה בת היותר מחמשת אלפים השנים – "בעצב תלדי בנים") – הרי הוא החופש הגדול!

נכון שאני יכולה לנסות לדלות ממוחי כמה יתרונות לתקופה זו. למשל, לקום קצת יותר מאוחר, אין שיעורי בית או פרויקטים שנזכרים בהם ברגע האחרון (22:30: "אמא, שכחתי שאני צריכה למחר לעשות דגם מוקטן של אתר בירושלים, ולהביא עשר פיתות למסיבה…"), ושהילדים יכולים קצת ליהנות מהיותם ילדים ולא לעשות כלום. אבל זאת גם הבעיה כמובן. כי לא לעשות כלום יכול לבוא בטוב רק בקטע מוגבל וקצר, אחר כך זה הופך למסטיק נוזלי שנשכח בשמש, עד שאתה צריך לגרד את הילדים שלך מהספות בסלון. הילדים שלי גדלו מעט והם כבר נושקים לגיל ההתבגרות. בתוך ים של התמודדויות חדשות שאיני מכירה, של ילדת טיפש-עשרה במגזר הדתי, אני עומדת בפני חופש גדול מאתגר במיוחד.

בתוך כל החופש הזה, נדמה לי שהצורך בהגבלות הוא הכרחי, אולי אפילו יותר בתור הורים לנוער דתי. לפתע כל האטרקציות של הקיץ נראות לי מאיימות במיוחד. בריכה, ים, שוטטות ברחובות או בקניונים שעות ארוכות, ובעיקר, יוטיוב שאי אפשר אתו וכנראה שגם אי אפשר בלעדיו…

רבות אני תוהה – כמה לצמצם ולהגביל וכמה לשחרר? אילו קרבות כדאי לי להילחם עליהם ובאילו לבחור להיכשל? מהו באמת התפקיד שלי כמחנכת? כמה מתוך החינוך הוא רק מתוך דוגמה אישית? וכמה אני צריכה להיות פשוט שוטרת ושופטת?

אומרים ש"ילדים קטנים צרות קטנות, וילדים גדולים צרות גדולות". אז כמובן שזה תלוי, אבל כמו שכבר למדנו בחיים, בכל האמרות הללו יש גם מן האמת, וגם בזאת. נדמה לי שה"צרות" עם הגדולים נובעות מהשאלות ששאלתי את עצמי. הרי גיל ההתבגרות הוא בסך הכל הזמן שבו הילד הופך לאדם בפני עצמו. הבעיות מתחילות מעצם הנפרדות הזו, כי בשביל למצוא מי אתה בעולם אתה חייב (לפחות בהתחלה) לשלול את כל מה שקיבלת עד כה. אל תיבהלו, הדבר אינו אומר שהם זורקים לפח את כל הערכים והמוסר שהנחלנו להם. כל מה שהם ספגו מאיתנו וממסגרות החינוך עד עכשיו שמור ובטוח בתוך מגירה שכרגע סגורה, אבל נגישה אליהם לכל רגע שיצטרכו אותה. בינתיים, ביחד עם כל הבלי העולם המבלבל הזה, הקריצה המתבקשת לחוֹל ולמנהגי החוץ (כחלק מבחינת ההיפרדות ממה שמוכר והרצון להידמות לעולם) מסקרנת אותם, ומציגה להם את רוב הדברים שניסנו למנוע מהם עד כה.

מאמרים נוספים בנושא:

הוא שוב פה, החופש הגדול!

כולם בחופש

חופשה עם מסגרת

מסיימים בכיף

למה חופשה?

ילדים מושלמים

זה מתחיל בדוגמה אישית

פירות האמונה

פרחים יקרים

חתיכות של סבון

הצלחתי לא לקלקל

אני זוכרת את עצמי בגיל ההתבגרות שלי, שנאתי את אמא שלי והפרתי כל איסור שהיא נתנה לי (ללא ידיעתה). הרגשתי שלא מבינים אותי ולא מכבדים את רצונותיי. בעיקר הרגשתי שלא סומכים עלי, ולא בצדק. היום אני מרחמת על אמא שלי. אומנם היא לא ידעה שיצאתי כל לילה אל גוב האריות (ולא מדובר על כיכר החתולות בירושלים, אלא על המקומות הכי אפלים בתל אביב), אבל אני מבינה את הרצון שלה לשמור עלי, על טוהרי, תומתי וצניעותי, לשמור אותי עוד כמה שנים בעולם הילדות. וזה לא הצליח לה. להיפך. הלכתי בדרכי ורק שנאתי אותה על שהפריעה לי.

לפני כמה ימים כשנזכרתי בזה, שאלתי את בתי אם היא שונאת אותי? "קצת" היא השיבה, ומיד הוסיפה "אבל אני גם אוהבת אותך" בחוסר נעימות שמתלווה להודאות מהסוג הזה. "גם אני קצת שנאתי את אמי" התוודיתי בפניה, "זה טבעי לגיל שלך" הוספתי וסיימתי את השיחה. רציתי לתת לה תחושה שהיא לא לבד, ושהיחס שלה אלי לא מפחיד אותי, שאני עדיין אוהבת ומכילה אותה. וגם, לתת לה פרספקטיבה שזה עובר, כי היום אמי ואני ביחסים נפלאים, ברוך השם. נדמה לי שזה מאוד עוזר להיזכר בתקופה שהיינו ילדים, מתבגרים וכו'. איך הרגשתי כשנזפו בי? כשתפסו אותי עושה משהו שאסור? התחושות הטוטאליות של הילדות יכולות להזכיר לנו את חוסר הפרופורציה בתפישה הילדותית, ולעזור לנו דווקא להיכנס לפרופורציה לגביהם.

ילדים מחפשים ובודקים, זה דבר רצוי וטוב. אל לנו לפחד מהדרך שהם צריכים לעבור. זוהי הדרך שלהם והם יעברו אותה כך או כך. השאלה היחידה היא, האם נזכה ללוות אותם באופן פעיל או סביל? האם הם ירצו לשתף ולשמוע מאיתנו? האם נוכל להכיל את החיפוש שלהם בלי להיבהל?

יש לי תחושה שבמגזר הדתי, המוגבל יותר לכתחילה, המרד לפעמים הוא נגד הגבלות הדת. אולי זה בגלל שזו הדרך בה ההורים הולכים, לכן באופן טבעי הילדים מגיעים לנקודה שבה הם צריכים לבדוק האם גם הם בוחרים ללכת בדרכם. לא התנסיתי בזה בעצמי, אך יש לי לא מעט חברות שנאלצות להשלים עם העניין. מהצד זה נראה לי טבעי ואפילו נכון. אני מעריכה אנשים שתרים אחר האמת, ולפעמים בדרך גם צריך להתרחק כדי להתקרב. צריך לתת להם לטעות, לבחור מחדש. זה כל כך קשה להורים, בין אם הם לא דתיים אבל בעיקר אם הם דתיים שרואים שהבן שלהם פתאום מוריד את הכיפה. "זה לא שאני לא מאמין" הוא אומר לאמו, "אבל אני מרגיש שאני רוצה להוריד את הקטלוג החיצוני לזמן מה". אמא שלו כואבת ומצטערת, אבל אל לה לשכוח שגם היא חזרה בתשובה וגם היא זכתה לבחור את הדרך שלה. אז לבן שלה לא מגיע?!?

הקב"ה שומר על ילדינו, זה ברור. אין אף אדם שמסוגל לשמור על חמישה ילדים קטנים. אני כבר ראיתי את זה בחוש. יש לנו רק שתי ידיים ושתי עיניים, ורוב הזמן הן עונות על הודעות בוואטסאפ. אז אם הוא שומר על הקטנים, על הגדולים הוא לא ישמור? והאם אין לו אינטרס מובהק שכולם ילכו בדרכיו?

נכון, יש בחירה חופשית, והוא חייב לתת לנו לבחור בה. אבל אם יש לו כל כך הרבה סבלנות ואורך רוח לאפשר לנו ללכת ולחזור, אז אנחנו בתור הורים חייבים לחקות אותו וגם לדבוק במידותיו. במידת האיפוק האפשרי, כמובן.

מאחלת לכולנו חופש קל בדרך הישרה, קיץ בריא ומאגרים בלתי נדלים של סבלנות.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com