חופש, אמונה ומה שביניהם

החופש הגדול בשיאו ואין אפילו זמן לחשוב על כלום, מלבד מה להכין לאכול עכשיו? (בפעם המיליון להיום) או במה נעסיק אותם? (כמעט בכל רגע ביממה). אולי זה לטובה שאין זמן לחשוב, כך לא מתבחבשים יותר מדי עם המחשבות הקודחות והמציקות. אין אפילו זמן לסיים מחשבה קטנה אחת, כי קרוב לוודאי שאיזה “אמא, אמא” יקטע כל ניסיון של “מה יהיה איתך?” או “מה עם הקריירה? ומתי סוף סוף אהיה שמחה באמת?”

במובן מסוים, גם אנחנו בחופש מכל דבר שאינו דחוף ובהול. אפילו לדבר עם הבעל אין לי זמן, ועד שנהיה סוף סוף שקט אני קורסת אל תוך שינה חסרת דאגות. השנה, המצב אצלנו מורכב במיוחד כי נהיו פערי גילאים משמעותיים וכל גיל דורש את שלו. אצל הקטנים מספיק להוציא להם מקלדת של מחשב שבורה וצעצוע של קופת חנות. הגדולים רוצים את אותו הדבר רק באמיתי, חדש ואם אפשר גם עם מציאות מדומה בילט אין. הקטנים רוצים ארטיק קרח, והגדולים מגנום או טילון. הקטנים מסתפקים בגיגית עם מים בחצר, והגדולים רוצים פארק מים אתגרי. כך אני נמשכת בין שתי הקצוות, מנסה לרצות את כולם ומתייאשת לנוכח הכישלונות ובעיקר למול חוסר הכרת הטוב מצדם.

אבל, בסופו של דבר, הם ממש בסדר, נשמות טובות, ויש משהו נחמד בלהתמסר אליהם עד הסוף (במיוחד בידיעה שזה ממש תיכף נגמר). יש משהו בדור הזה חושב שמגיע לו הכל משום מה. אולי כי זה דור של עיקבא דמשיחא (עקבו של משיח) – הם מרגישים אותו מתקרב, מרגישים את האמת המתוקה המסתתרת עמוק מתחת למעטה השקר. הם רוצים להאמין, מוכנים לחפש, אמיצים מספיק בשביל לרצות שינוי.

זה רק אנחנו שמפחדים עליהם. לפעמים מפחדים כל כך עד שמוכנים שיוותרו על המסע שלהם, רק למען הידיעה שיישארו בדרך.

אני תוהה על המידתיות שבתכונה האימהית לגונן ולשמור: עד מתי? כמה? באיזה שלב במאבק בילד (או בנתונים שבמציאות) אנחנו צריכים להבין שנכשלנו? ואולי עדיף להימנע מהמאבק מלכתחילה? הרי ממילא, בסופו של דבר, הם ילכו בדרך שלהם ולא ממש יעזור לנו להיאבק בהם. האם באמת אפשר לעצור את הילדים בדור הזה מלהיחשף לעולם בגיל כה צעיר? או צעיר מדי לדעתנו?

במציאות שבה הערוץ המיועד לילדים משדר תכנים למבוגרים בלבד – המלאים ברכילות, לשון הרע, תחרותיות, פריצות, תכנים לא ראויים וסגידה לתרבות לא לנו – האם הילדים שלנו באמת יכולים להישאר ילדים?

וגם אם הם לא חשופים לטלוויזיה על כל ערוציה או רק אחד מהם באופן ספציפי, הם חשופים לסלולריים, ליוטיוב, לפרסומות (גם על כבישים ראשיים במסכי ענק) – הכל זמין, נגיש מדי, לתוך הווריד ממש.

אני מרגישה אבודה לנוכח ההצפה הזו. מנסה להיאחז בכלים שהתורה נותנת לי, אבל מרגישה שהילדים כבר לא רוצים לשמוע את אותן התשובות. אני מתפללת שבורא עולם ישמור עליהם כי אני כבר לא ממש יכולה, ויודעת שעם הבקשה הזו מגיע מחיר שהוא כמעט בלתי אפשרי – תשחררי, נשמה. תחזקי את שריר האמונה ותני לקב”ה לטפל באמונה של הילדים. גם אם הכל נראה מעורבב, גם אם נדמה שהמציאות חזקה, שהדמיונות מתגברים, שהם לא רוצים שום חיבור רוחני – כן, גם אז תשחררי.

ללא ספק, זה נוגד את ברירת המחדל שלנו המבקשת לגונן. כנראה שהתכונה הזו חשובה במיוחד בגילאים הצעירים ובהמשך יש צורך למנן אותה, ובעיקר לשחרר את הכל לבורא עולם שישלים את כל מה שאני לא יכולתי לעשות. 

כי תכל’ס, כל הבסיס כבר אצלם – הם חכמים, יודעים ומבינים. נדמה לי שבשלב מסוים כל מה שנותר הוא רק להוות דוגמה אישית, ככל יכולתך, והאמונה שלנו תכסה על הספקות שלהם. גם לא צריך להיבהל כל כך – הבת שלי ביקשה לקצר את השרוול. זרקתי לה בתגובה: “אז תלכי כבר עם גופיה וזהו”, והיא ענתה: “אמא, אני דתיה!”. כל כך שמחתי שקיצרתי לה מיד את השרוול. מההתנהגות שלה נדמה לי שכל מה שהיא רוצה זה לזרוק את הכל מעליה, אך כנראה שהבסיס בכל זאת חזק ודעתה מכוונת למקום הנכון. אז השרוול יהיה קצת יותר קצר, אבל היא עדיין רוצה את הדרך. וזה מבחינתי באמת מה שחשוב!

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com