כשספות עפות

באותו יום הסעתי את אחותי לשדה התעופה עם הילדים שלי, שאליהם הצטרפו שני ילדים של חברים טובים שלנו. שמענו מוסיקה טובה, נהנינו מאוד והיה לנו כיף אמיתי.

לא נתתי את דעתי לכך שאני נוהגת אחרי משאית רהיטי יד שנייה, כמו אלטעזאכן הישראלי, רק שכאן בשיקאגו למשאיות הקטנות והישנות האלה אין דלת או מחסום כלשהו מאחור, קושרים קלות את הרהיטים ויוצאים לדרך. ולא רק, הן אף פעם לא עניינו אותי עד לאותו יום…

היום בו נסענו לשדה התעופה. ספה שהייתה קשורה קלות והועמסה כנראה אחרונה, עפה מהמשאית במה שנראה במהירות של 95 קמ"ש! ספה ירוקה שעפה ישר לכיוון שלי! הזמן כמו עצר מלכת בראש שלי והרגשתי כל חלקיק שנייה: ההתנגשות עם הרהיט הישן הזה, שעדיין היה באוויר, הסכנה המוחשית שמתקרבת ואוטוטו מתנגשת בשמשה הקדמית של רכב הכביש-שטח שלי.

פאניקה מוחלטת שטפה אותי והרגשתי איך כל חיי עוברים לנגד עיניי. אני באמצע הכביש המהיר, רכב מלא בילדים ותנועה ערה משני הכיוונים. גם מאחור עמוס, הישועה לא תבוא משם… לא יכולה 'לשבור' ימינה או שמאלה. בכל מקרה שאלחץ על הברקס אוכל ליצור חלילה תאונת שרשרת. הספה התקרבה במהירות האור. מה עושים? אף אחד לא מלמד אותך להתמודד עם מצב כזה בשיעורי נהיגה!!!

צרחתי לאלוקים. העיניים נסגרו אוטומטית ולחצתי בפתאומיות על הברקס. ממהירות של 95 קמ"ש לאפס בבת אחת, תוך שנייה אחת! הגלגלים חרקו, הילדים צעקו, אחותי בהלם. שתינו היינו מותשות לגמרי שם באמצע הכביש המהיר. כשפתחתי את העיניים הייתי המומה לגלות שכולנו בסדר. אנחנו בחיים! הרכב שלם, השמשה הקדמית לא נשברה, ואפילו הרכבים מאחור היו בסדר. המשאית לפניי וכל הרכבים בצדדים כולם היו בסדר והמשיכו לנסוע כאילו כלום לא קרה.

והספה?… מה קרה לספה המעופפת? לא ידעתי. לאן היא נעלמה? יכול להיות שדמיינתי את כל הסיטואציה? או שהספה נעלמה לה פתאום באטמוספירה? רק כשניסיתי להמשיך בנסיעה הבנתי איפה היא נמצאת. הספה נכנסה מתחת לרכב ונתקעה בין שני הגלגלים.

מאמרים נוספים בנושא:

עשיתי לי את היום

בחיים יש הפתעות
חזקה, זה לא מילה
ניסים קטנים

זה בוחן פתע

אז זהו, תודה.

טובים, לא מרירים

ריפרש

לקפוץ לאש!

פקק תנועה

בשלב הזה החלו להישמע צפירות רבות ומבט במראה לאחור הראה טור רכבים ארוך מאוד. הצלחתי איכשהו להגיע לשולי הכביש, גוררת את הרכב והספה הירוקה. אחותי ואני יצאנו החוצה וכמו שני רופאי שיניים שמושכים שן טוחנת מלסת של דינוזאור, משכנו את הספה הירוקה הזו מבין שני הגלגלים. למזלי, יש לי רכב כביש-שטח גדול וגבוה עם הרבה מקום מתחת, כן אפילו לספה. גררנו את הספה הכי רחוק שיכולנו, כדי שלא תפריע לתנועה או תגרום חלילה לתאונה, חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעה ליעד.

רועדות, אבל החוויה של לפני המוות הייתה במרחק ספה. היה ברור שהיה פה נס גדול.

שמעתי פעם את הביטוי "פרות מעופפות" (בעקבות מקרה אמיתי שקרה, פרה שהועפה ממטוס אחרי שסיכנה את חיי הנוסעים), אבל אחרי החוויה הזו גיליתי שיש גם "ספות מעופפות". ידו של הבורא נגעה כאן חזק, ושרדנו את תקרית הספה המעופפת בלי שריטה או פגיעה, אפילו לא ברכב.

קל מאוד לקבל את התוכנית של בורא עולם כשאנו שורדים רגע לפני שדבר גדול חלילה עלול לקרות, כשהעסקים פורחים ומשגשגים, משיגים מטרות ומסמנים עוד 'וי' ברשימה, או כשהחלומות מתגשמים. בכל אופן, כשדברים לא קורים לפי התוכנית שלנו, כשהחיים "ממש לא הוגנים" או כשדברים לא קורים לפי הלו"ז שאנחנו הצבנו, קשה יותר לקבל את השליטה של בורא עולם וההשגחה שלו על הכל כולל הכל. למה? הרי זה אותו אלוקים! אותה תוכנית ענקית! ויש לו את אותה שליטה על כל פרט ופרט בכל סיטואציה!

אם הספה המעופפת הייתה פוגעת בשמשה הקדמית, חלילה, והייתה גורמת לתאונה גדולה ואיומה, הייתי מתרגשת מהשליטה שלו בעניינים כמו עכשיו? עד כמה שאני שונאת להודות בזה, אני חושבת שזה היה נשמע יותר כמו להאשים את נהג המשאית חסר האחריות שלא קשר בצורה בטוחה את הספה. או אולי הייתי מאשימה את עצמי שהסכמתי לקחת את אחותי לשדה התעופה דווקא באותו יום, ולמה עשיתי את זה לעצמי? זה טבע אנושי ונורמאלי להאשים את מה שנראה לנו כ"רע" בתזמון גרוע, מזל רע, תכנון רע, וכל מה שמתקשר למילה רע.

אבל מי בכלל אומר שנועדנו להיות נורמאליים? האתגר הגדול שלנו בעולם הזה הוא להיות מעל לטבע הנורמאלי של האד,ם ולהפנים את העובדה שאלוקים בשליטה מלאה על הכל – כל מה שקורה בין אם אנחנו אוהבים או לא אוהבים את התוצאה. ושהכל רק לטובה, בין אם אנחנו מבינים או לא.

בלתי אפשרי לעשות?

לא יודעת מה אתכם, אבל אני כן אעשה את זה במפגש עם ספות מעופפות.