”משיב הרוח ומוריד הגשם”…

מתחילים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם בתפילת מוסף של יום שמיני עצרת שהוא בסוף חג הסוכות, ופוסקים לומר ‘משיב הרוח ומוריד הגשם’ בתפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח.

והטעם לכך הוא לפי שרצו חכמים שכל החגים יהיו בסימן טל, וכיוון שהגשם בחג אינו סימן טוב שהרי אי אפשר לשבת בסוכה בשעת הגשם, וכן זהו זמן עלייה לרגל, ועל כן מחכים לסוף חג הסוכות, וביום שמיני עצרת לפני תפילת מוסף, שרוב העם נמצא בבית הכנסת יותר מאשר בערב החג, אז מכריזים על אמירת משיב הרוח ויש אומרים תיקון הגשם, ומתחילים לומר בתפילת המוסף משיב הרוח ומוריד הגשם.

ומאותו הטעם אנו מפסיקים לומר מיד בתחילת חג הפסח, כיוון שזהו זמן עלייה לרגל, וגם שמתחילה לצמוח התבואה, ואינו זמן מתאים לירידת הגשמים.
על כן כבר בתחילת חג הפסח מפסיקים לומר מוריד הגשם, ומתחילים לומר מוריד הטל, ומכריזים על כך לפני תפילת המוסף, משום שרוב העם נמצא בבית הכנסת בזמן זה (טור ושולחן ערוך סימן קיד, משנה ברורה שם ועוד).

יש לציין שאמירת משיב הרוח ומוריד הגשם, היא רק בגדר של להזכיר עניין ירידת הגשם בברכת מחייה המתים, שהרי הגשמים מחיים את את הצמחים והאדמה והבריאה כולה, ואמרו רבותינו שגדול יום הגשמים כמו יום תחיית המתים, אולם לבקש ממש על ירידת גשם, אנו מחכים שבועיים אחרי סוכות  והיינו עד יום ז במרחשוון, כדי לאפשר לעולי הרגל לחזור לביתם, ואז מתחילים לבקש על ירידת הגשמים בברכת ‘מברך השנים’ (בתפילת 18).