יש לי שיעורי בית- פרק ט’
אמא, אוף... עוד פעם המורה רותי נתנה לנו היום מלא שיעורים! מה היא חושבת לעצמה, שאין לי חיים אחרי הלימודים??? את יודעת, מה זה עכשיו לחפש בכל האנציקלופדיות על נדידת הציפורים?! ועוד לכתוב על זה 5 עמודי פוליו?! את תראי! אני לא יכין לה את העבודה, לא אכפת לי להיענש !"
אמא, אוף… עוד פעם המורה רותי נתנה לנו היום מלא שיעורים! מה היא חושבת לעצמה, שאין לי חיים אחרי הלימודים??? את יודעת, מה זה עכשיו לחפש בכל האנציקלופדיות על נדידת הציפורים?! ועוד לכתוב על זה 5 עמודי פוליו?! את תראי! אני לא יכין לה את העבודה, לא אכפת לי להיענש !”
כל הורה ותגובתו
תגידו, נכון גם לכם יצא לא פעם, לשמוע מהילדה שלכם משפט שכזה? נסו להיזכר איך הגבתם ???
א. יש הורים שיצדיקו את הילדה: “את צודקת בהחלט. הפעם המורה רותי, באמת הגזימה. אני אשוחח איתה בטלפון ואתקשר גם למנהלת שתבדוק מה קורה אצלכם בכיתה “.
ב. יש הורים שישתיקו את הילדה בביזיון: “את לא מתביישת??? לדבר ככה בחוצפה על המורה רותי?! את יושבת עכשיו בחדר ולא יוצאת, עד שאת מסיימת את כל העבודה!”
ג. יש הורים שפשוט יתעלמו ויגידו: “זו המורה שלך! תלמדי להסתדר איתה “.
ד. ויש הורים אחראיים וינחמו, יבדקו ויעזרו לילדה: “אני לגמרי מבינה אותך, זה ממש הרבה שיעורים, בהזדמנות הקרובה אשוחח עם המורה ואברר איתה… רותי חכמה שלי תירגעי, את דווקא אוהבת לחפש דברים ולחקור, הכל בסדר, אני בטוחה שאת תאהבי להכין את העבודה, אני אעזור לך. אחרי שנרדים את הקטנות, נעשה ביחד את העבודה “.
אבל, נניח לרגע את העיסוק ב”איך אנחנו היינו מגיבים על דברי הילדה” ונחשוב, עצם זה שהילדה בחרה לספר/ להתלונן בפנינו על המורה, זה טוב או לא טוב ?
הכנת שיעורים זה חוג לתקשורת
לדעתי, עצם זה שהילדה בחרה לספר/ להתלונן בפנינו על המורה, זה טוב מאוד. ולמה אני חושב כך? בואו ננסה להניח את המחשבה שאולי הילדה מגלה סימני מרד, חוצפה או כפיות טובה כלפי המורה ונחשוב מזווית שונה.
ילד שמרגיש פתוח ובטוח לספר להוריו על דברים שמציקים לו או על עוולות שנעשו כלפיו, זה מלמד על “תקשורת טובה” בין ההורים לילד. עלינו לדעת שאחד הגורמים העיקריים לבעיות רגשיות/נפשיות/חברתיות אצל ילדים, הוא “חוסר תקשורת “.
חוסר תקשורת של הילד בינו לבין עצמו ובינו לבין הסביבה- מוביל לבעיות חברתיות ובעיות עם “בעלי הסמכות”. וחמור מכך, חוסר תקשורת גורם לבעיות נפשיות, הנוצרות מדחיקה של רגשות. )במיוחד רגשות של אי צדק או רדיפה(
ילד שלא יודע להביע את רגשותיו ותסכוליו במילים או שאין לו אוזן קשבת אצל הוריו, הוא ילד שמפתח בעיות רגשיות קשות .
לכן זמן הכנת השיעורים ואפילו עצם השיחה על השיעורים הם הזדמנות נפלאה ליצירת קשר חיובי של הילד עם ההורים .
כמובן שעל ההורים להוביל את הקשר ואת התקשורת הזו. לכן יש לתת את הדעת והלב שכאשר ילד מתלונן על מורה או שתוך כדי העבודה במחברת הוא נזכר בעוולה או בהצקה של המורה או של ילד כלפיו שהיו בזמן שלמד בכיתה-חשוב מאוד להתייחס לתלונה ולנושא השיחה עם הילד כעניין חשוב ביותר .
ילדים מדברים בקודים
עלינו לדעת דבר חשוב נוסף: ילדים רבים, מתקשים לבטא את רגשותיהם במילים. בד”כ ילדים מדברים ב”קודים”. פעמים והקודים האלו נשמעים כתלונות ואפילו כחוצפה .
עלינו לדעת שכאשר הילד מספר לנו על מה שקרה לו, זה לא בגלל שמשעמם לו. לילד יש צורך נפשי ודחף גדול לספר להוריו, כדי שישתתפו איתו בכל מה שעובר עליו. ולכן עלינו לחשוב טוב מה עונים לילד ולא לדחות אותו ח”ו מחוסר זמן או עניין בסיפוריו. עלינו “לקרוא בין השורות” מה הילד בעצם רוצה לשמוע מאיתנו כאשר הוא מספר לנו ולכן עלינו לענות לילד ברגשות.
תקשורת נכונה
הרבנית ד”ר פייגי סורוצקין (בספר הורים כמחנכים עמ’ 18) ממליצה לנו מס’ טיפים כיצד עלינו לשמוע מה הילד רוצה מאיתנו ולענות לו באותו מטבע.
ילד מתלונן: “אין לי עם מי לשחק, יוסי השכן נסע לסבתא שלו ורק אני נשארתי פה”.
ההורה יענה: “משעמם לך לבד? זה באמת לא נעים להיות בלי חבר. יוסי חבר טוב שלך ואתה מתגעגע אליו
?” ילד אחר רוטן: “אוף! איזה מורה זה? נמאס לי כבר מבית הספר הזה! כל היום רק מבחנים ושיעורים “.
ההורה יענה: נכון, יש לך עומס של לימודים. נראה לי שאתה כבר מיואש מכל כך הרבה שיעורים?
ילד אחר מספר: “איזה כיף גמרתי להרכיב את כל החלקים של המטוס”
ההורה יענה: נכון אתה שמח שהצלחת להרכיב לבד.
בדוגמאות הללו ההורה “פענח” את הקוד של הילד. הוא הבין מדוע הילד סיפר לו את המאורע והגיב בהתאם. התגובה לשיחה עם הילד לא תמיד צריכה להיות לפי הכללים, אבל חשוב מאוד לשים לב ל-מה הילד רצה להגיד והאם היינו אמפתיים בתגובה שלנו. גם כאשר אנחנו שומעים דברים שלא כ”כ נוחים לנו לשמיעה, עלינו להגיב כפי שלמדנו ואח”כ לחשוב בישוב הדעת מה עושים עם המצוקה וגם עם סגנון התלונה של הילד .
לסיכום, התגובה לתלונת הילדה בפתיח של המאמר היא: שאנחנו צריכים לשמוע את הילדה, להראות לה שאנחנו משתתפים במה שהיא מרגישה, ולענות לה: “מעייף אותך להגיע לבית לאחר יום לימודים ולהמשיך עוד שעתיים ללמוד. אני מבינה את הקושי שלך. את צודקת, את צריכה גם זמן לעצמך. אבל אני צריכה לשוחח איתך בערב על סגנון-התגובה שלך כלפי המורה רותי”.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור