בית זה לב ונשמה

כשהייתי קטנה, יום תשעה באב היה יום כזה שונה ומוזר, קצת עצוב שצריך לצום בו, אבל לא הייתה בי שום תחושה מיוחדת. כמה ימים קודם לכן לא אוכלים עוף ובשר, לא הולכים לים וממעטים בדברים מסוימים. זהו.

הפעם הראשונה שחוויתי את תשעה באב הייתה מול הטלוויזיה, כשאת רוב הזמן טרחתי להעביר בתחרות של האולימפיאדה. 'נו' אמרתי לעצמי, 'לפחות צמתי'. האמת שלא הבנתי בדיוק על מה ולמה. בלב לא הרגשתי שום דבר. 'אז, לפני אלפי שנים היה עשיר אחד שביזה את חברו-שונאו ובשביל זה עלי לצום? או האם על האבנים שנחרבו? ומה זה בכלל בית המקדש? מהי שנאת חינם בכלל? ואיך אני יכולה לאהוב את הזולת שכולי מלאה בחורבות?

מאז ועד היום עברו כמה וכמה שנים טובות שבהן התפכחתי קצת.

בדרך חזרה מהעבודה זלגו להן כמה דמעות על הלחיים, לא בגלל האבנים שנחרבו, כי בית המקדש השלישי מחכה לנו בשמים והוא רק מוכן ליריית הפתיחה. בכיתי כי לקב"ה אין פה בית.

ובית זה לא ארבע קירות. בית זה לב ונשמה.

בית זה חיים. רגש. אהבה. התחדשות. שמחה. אמונה קדושה וטהרה.

בית זה ביטחון, יציבות אחדות.

הבנתי שאם אנחנו נאהב ונתקדש ונהיה מאוחדים בכל בית פרטי, בורא עולם ירצה ויוכל לשכון.

בכיתי כי הבנתי עד כמה הלב שלנו אטום, סגור ומסוגר, ואנחנו אפילו לא מבינים עד כמה.

הבנתי עד כמה אנחנו באמת רחוקים, כל כך רחוקים שאפילו לא מרגישים עד כמה, כי באמת הלב שלנו מנותק!

וממי הוא מנותק? מעצמנו. ובעיקר ממך, בורא העולם!

רחוקים עד כדי ניתוק מצינור החיים שלנו – אבא!

מאמרים נוספים בנושא:

מה, אין בית מקדש?

לבנות את בית המקדש

אז מה חסר לנו באמת?

האהבה מנצחת

על מה אנחנו בוכים?

דווקא מבין המצרים

שמונה סיבות לומר תודה

חושך, ואז זריחה

בוכים? תעשו את זה נכון!

אסירי התקווה

ואפילו בהסתרה

חושך, זה ילד בלי חיבוק
חושך, ואז אור

מה חסר לי?

אז פלא שיש עצבות, ייאוש, דיכאון, מחלות, אסונות, ייסורים, תאונות? אין לנו חיבור לצינור החיים! יש ניתוק מחי החיים, מהשפע הבלתי נדלה.

ואני כבר לא יודעת מה יותר נורא ממה – שאין חיבור לצינור החיים ו/או האטימות שבלב למצב הזה?

מרוב חושך אנחנו אפילו לא מבינים מה לא בסדר ועד כמה אנחנו בשפל. הגענו למצב של אדישות טוטאלית והסכמה עם המצב, מקבלים אותו כמובן מאליו ואפילו לא יודעים עד כמה הוא הרסני ומחריב.

וזה הלם בי היום בצהריים. גודל הריחוק שבנו. "ונישא לבננו אל כפיים אל א-ל שבשמיים (מגילת איכה, מ"א).

לפעמים, מרוב שרע כבר לא יודעים עד כמה מגודל כוח ההרגל. וזה החורבן בעצמו. אי הידיעה שבלב.

כי בית זה לא קירות. בית זה לב ונשמה. בית זה חיים.

ובורא העולם רוצה את התקווה והשמחה שלנו. את הראש כלפי מעלה כבני מלכים שיודעים שהשם הוא רחמן, אף פעם לא יעזוב אותנו ותמיד מאריך אף ומרחם עלינו.

אני יודעת שבורא עולם נמצא פה איתנו ממש בתוך הקושי, באפלה, בחושך ובגלות, והוא ביחד עם השכינה הקדושה מבכים בלי סוף ומסרבים להתנחם.

בכיתי כי לאבא אין בית… למעלה: תמונה של בית המקדש שייבנה במהרה בימינו אמן…

מדי יום הקב"ה בכבודו ובעצמו מזיל שתי דמעות לים הגדול על בניו ובנותיו.. .היכן הם.. היכן לבבם.. שהרי בית זה לא קירות.. בית זה לב ונשמה…

אנחנו לא לבד! בורא עולם, אנחנו עם ישראל בניך ובנותיך, מתאבלים ביחד איתך ועם השכינה הקדושה על חורבן בית המקדש וגם הלבבות האטומים שלנו, ומבקשים להיפתח ולהרגיש את הרגש האמיתי והנכון אליך. "חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" (מגילת איכה , כ"ב).

יהי רצון מלפניך בוחן כליות ולב, שתאיר בלינו את אור האמונה והקדושה ותכניס לחיינו מלוא החיות שנוכל להתחבר אליך, אבל הפעם באמת ואחת ולתמיד! שנזכה לחזור בתשובה שלמה באהבה ברחמים וללא ייסורים, ושזו תהיה באמת השנה האחרונה לגלותנו ונזכה בביאת משיח צדקנו כבר עכשיו עוד לפני ט באב, לחגוג יחדיו בבית מקדשנו תפארתנו.

השיבנו אליך – ונשובה! קומי, קומי מעפר וגלי אור הדרך ופארך! אמן כן יהי רצון.

* * *

רוחמה אפרתי – B.Aבפסיכולוגיה  ותקשורת. -Master NLP קליני רפואי בטיפול לפחדים וחרדות, כאב, בעיות נפשיות ופיזיות, טראומות ועוד. מרצה בכירה. לפרטים 054-2176644 ruchama_ef@netvision.net.il