אמא, תעזבי אותי!

לא רציתי שהבת שלי תהיה בדיכאון. האמת, מי רוצה? רציתי שהיא תזרח ותשמח כמו תמיד. שהיא ואני נשב ביחד במטבח ונפטפט קצת כמו שבנות ואימהות עושות, במקום לקבל תשובות של משפט ורבע ואחר כך להסתגר בחדר.

התגעגעתי אליה. ידעתי שזה גם לא משהו אישי נגדי כשהילדה שלי העדיפה להיות לבד ולא איתי. ידעתי שהיא כואבת. היא הייתה בגיל שבו חברות הן הכל, ולה היו קשיים עם החברות.

כאבתי את הכאב שלה.

"אבא יקר שבשמים, בבקשה תעזור לה" הייתי מבקשת כל יום בתפילה האישית שלי. "תעזור לה למצוא את הדרך הנכונה… תודה לך שאתה מאתגר אותה, שאתה מראה לה ולי איך להתמודד עם זה כל פעם מחדש. תודה על כל הטוב שאתה מרעיף עליה… לא מבקשת ממך הרבה, רק שתראה לי בבקשה איך להיות אמא בשבילה גם במצב הזה. עזור לנו להיות ההורים שהיא צריכה. תודה לך אבא". ומיד לאחר מכן מוחה את הדמעות שזרמו כמו נהר על הלחיים.

אחרי שהעברתי את המטען הכבד הזה לבורא עולם הרגשתי הקלה. אבל ברגע שהיא חזרה הביתה ושוב הציפה את הכל עם מצבי הרוח הקשים שלה, הייתי חוזרת אל אותה נקודה והקרוסלה הייתה מתחילה להסתובב לי בראש במהירות מסחררת. 'אלוקים אדירים! מה אעשה עם הילדה הזאת? איך אפשר לעזור לה? מה לבקש? לאן לפנות? מה אני צריכה לשנות?!'…

השאלות האלה גרמו לי לחץ אדיר בראש, אבל אז הייתי נזכרת ש'רבקה! הכל אצלו והכל טוב. זה חלק מהמסע, גם אם לא החלק הכיפי שלו!' והייתי נרגעת. מקבלת את העובדה הכואבת שהיא בעצמה כואבת בגלל שאינה יכולה לקבל את האהבה שאני מרעיפה עליה, זו שאתן לה כל הזמן ובכל מצב!

הדבר המעניין בלהעביר את הדברים לבורא עולם הוא – שזה לא אומר שאנחנו לא עושים שום דבר. אדרבה, במקום לעשות משהו (שלא תמיד מועיל) רק בגלל שאנחנו מרגישים חסרי אונים אנחנו מחבקים את חוסר האונים הזה ונפתחים להדרכה של בורא עולם. ואז, כשהקול הפנימי שלנו אומר לנו 'תתקשרו לתרפיסט', אנחנו יודעים שאנו מקבלים הדרכה ולא רק שומעים איזו תשובה שתקל עלינו. וזה באמת מרגיע.

מאמרים נוספים בנושא:

בלי פתק החלפה

הורות נפלאה בחמש

הפרי והמראה

תהיו השמש שלהם

וזה מתחיל בדוגמה אישית

המאמן האישי שלו

לבנות עם אהבה

יש מקום רק לאהבה

פירות האמונה

פרחים יקרים

חתיכות של סבון

הצלחתי לא לקלקל

ככה אהבה אותנו אמא

בוקר אחד היא לא רצתה לקום מהמיטה וללכת לבית הספר. זה היה קשה. הייתי על קצה גבול היכולת והקיבולת שלי וכל מה שרציתי לעשות הוא רק להתייאש, להרים ידיים וזהו. אין לי כוח. אבל בסופו של דבר היא קמה והלכה.

יצאתי לקניות.

לא הייתי לי תכנית. התחלתי לקנות כמו רובוט שקיבל הוראות מתוכנתות מראש מה להכניס לעגלה. קניתי לה נעלי בית אפורות ומקסימות מפרווה, מחברת עם בועות לכתיבה, תיק גב שהיא מאוד אהבה ועבודת אמנות, כזו שהיא בטח תגיד שהיא כבר גדולה בשביל זה אבל תהנה מכל רגע של עשייה. כשהגעתי הביתה שמתי הכל בתיק והתיישבתי בפינת האוכל לכתוב לה משהו.

לא היו לי את המילים המושלמות לפתור לה את הבעיות שלה, אבל משהוא אחד כן היה לי לומר לה: "ילדה שלי, אני אוהבת אותך וכל כך גאה בך. אוהבת, אמא".

הצמדתי את הפתק לאריזת המתנות, וכשהיא הגיעה נתתי לה את זה.

אם רק הייתם רואים את החיוך הענק שהתפשט על פניה. השמש שלי חזרה, היא שוב זורחת! היא לקחה את הפתק וקראה אותו מילה במילה. מתוך החיוך המקסים שלה יצאו המילים "תודה לך אמא", ומיד לאחר מכן היא נעלה את נעלי הבית שקניתי לה. לא הייתה שמחה ומאושרת ממני. 'תודה לך בורא עולם שנתת לי דרך להגיע לבת שלי' לחשתי לו בליבי.

רוצה להיות שם בשבילה תמיד, להעניק לה אהבה כל הזמן ובכל מצב!…

כל כך שמחתי שהוא נתן לי להרגיש אהבה טהורה בדיוק ברגע שזעם טהור התפרץ מתוכי. ואז נזכרתי במשהו. רגע, כל זה קרה כבר בעבר…

הייתי ילדה בת שמונה. אחי הקטן היה ילד עם התקפי זעם מבהילים. הבית היה מתמלא צעקות ובעיטות רגליו שעפו לכל עבר. באמצע כל הבלגאן הזה, הבכי וצעקות, אמא שלי לקחה את התיק שלה ואמרה לו, "בוא איתי. אנחנו הולכים לחנות".

היא לקחה אותו לקנות את הספר שראתה כמה שעות קודם לכן, לפני שחזרה הביתה. כשהוא חזר הביתה הוא אחז את הספר בשתי ידיו. על הכריכה שלו היה כתוב "האם עדיין תאהבי אותי?"

בכל דף, חתלתול קטן ופרוע היה שואל את אמא חתולה כל מיני שאלות מעניינות.

"האם עדיין תאהבי אותי גם אם אהיה חתלתולי מאוד מאוד רע?"

"כן" השיבה אמא חתולה.

"ואם אצייר על הקירות ואעשה סימנים בכל מקום, האם גם אז תאהבי אותי?"

"כן" השיבה אמא חתולה בנועם.

"ואם אני יאכל את כל העוגיות בבית, עדיין תאהבי אותי?"

"כן" השיבה.

"אבל למה? למה לאהוב אותי? למה את אוהבת אותי כשאני מבלגן את החדר? למה את אוהבת אותי כשאני בוכה ומייבב וזורק את כל הצעצועים שלי? למה?"

אני עדיין זוכרת את הסיטואציה הזו בראש שלי כאילו הייתה אתמול. את אמא חתולה הרגועה, את החתלתול הקטן והפראי שמנסה את אמא שלו, שרוצה את אהבתה אך מלא ספקות אם בכלל הוא ראוי לה.

הוא רק חתלתול…

היא הבת שלי, והיא רק ילדה…

אמא חתולה חשבה ואחר כך ענתה, "אתה יודע למה אני אוהבת אותך? אני אוהבת אותך כי אתה זה אתה! מהרגע הראשון שראיתי אותךה ידעתי שאתה השמש והירח והכוכבים והילד הכי יפה בעולם, ולא משנה שום דבר. וזה לעולם לא ישתנה! זה גם לא יכול. וזה מה שאימא חתולה עושה".

באמצע התקף הזעם של הילד שלה, אמא שלי מצאה דרך לומר לו שהיא אוהבת אותו.

שנים עברו ונתתי את המתנה הזו לילדה שלי. אני מקווה שיום אחד היא תעביר אותה לילדים שלה.

לבת שלי הייתה עוד דרך ארוכה לעבור לפני שדברים הסתדרו, אבל השיעור של אמא שלי נשאר איתי ועכשיו הוא גם שלכם. עטפו את הילדים שלכם באהבה ללא תנאים, גם במקרים שנראים לכם כאילו הם לא ראויים. אחרי הכל, דווקא במצבים האלה הם צריכים אותה יותר מכל.

והילדה שלי? בורא עולם אוהב אותה כי היא זו היא. אז גם אני.