איך בונים סיפור אהבה?

השבוע העברתי ערב הפרשת חלה לנשות עבודתה של חברתי. עשרים בנות מתוקות, שאינן שומרות מצוות, ביקשו להתכנס למען הקדושה ולמען הישועות שהן צריכות, כל אחת כפי עניינה. במהלך הערב עוררתי בהן התעניינות כשסיפרתי להן את הסוד שלי לשמירה על מערכת יחסים חיה ונושמת עם הקדוש-ברוך-הוא.
 
מהתגובות שלהן ראיתי, שגם להן יש רצון להגיע לאוותו מקום בו השם יתברך הוא חלק פעיל ונוכח בחיי היומיום שלהן, משגיח, פועל ועוזר בכל צעד ושעל בו אנו מבקשים את עזרתו. הוא לא רק דמות עליונה שבראה את העולם ועכשיו נותנת לו להתנהל בעצמו, באופן שרירותי, בגלל שהוא עסוק מדי בדברים אחרים. לא, הקדוש-ברוך-הוא עסוק בנו כל הזמן. הוא מחייה אותנו כל רגע וחלקיק שלו, אותנו ואת כל הדברים בבריאה שלו, אפילו את הרע שבעולם.
 
מאמרים נוספים בנושא:
אהבה ממבט עשירי
מכתב אהבה מאבא
אהבה שאינה תלויה בדבר
אהבה, זה מה שצריך
 
הסוד הוא לזכור, ללמוד, לשנן ולהתאמן, ובעיקר – להאמין שיש השגחה פרטית והשהכל לטובה. למה? כי רק כך נזכה לומר תודה ולהיות בשמחה. והדרך לשמור על הקשר הצמוד איתו נעשית בעזרת הכוח הכי חזק שיש לאדם, כוח שניתן לנו כדי שנצליח להשפיע, ואני מדברת על התפילה.
  
וכמו שהסברתי לאותן נשים צדיקות בערב המרומם, שתפילה היא כל דיבור שיש לנו עם אבינו שבשמים. לא צריך לקבוע פגישה או לחכות לרגע מסוים בו אתפנה ואז אוכל להתפלל. אפשר לשתף אותו בכל דבר שקורה לנו ממש באותו רגע. במילים שלנו ואפילו בתלונה או טרוניה. כמו חבר טוב, אח, הורה או פסיכולוג, פשוט לשפוך את השאלות, התהיות, הקשיים וגם את השמחות והתודות.
 
כשהבן שלי אמר דבר חוכמה שהביאה לי קורטוב של נחת, ואני מרגישה שליבי מתמלא שמחה, אני מיד מודה לבורא לו ואומרת בלחש, "תודה אבא, תודה לך". או במקרה אחר, פשוט ויומיומי, כשבחרתי במעדנייה של הסופר גבינה חדשה ממש מוצלחת שהייתה במבצע – גם על זה אני מודה לו.
 
גם ברגעים של מתח או חרדה אני משתפת את הבורא, כמו מעבירה את כל הקושי אליו. הנקודה המדהימה היא שאני לא מסירה את האחריות ממני, אלא היא הופכת להיות לא רק שלי לבדי. ובעצם העובדה הזו כבר יש הקלה מאוד משחררת ומרגיעה.
 
ברגעים בהם התינוק בוכה, כשהגדולה מרביצה לקטנה ובן השלוש בדיוק שבר את ספל הקפה וכל הקפה השחור הבוצי נשפך על הרצפה, במקום להשתגע אני פונה אל אבי שבשמים לעזרה. עצם היציאה הרגעית מהסיטואציה לתודעה אחרת כבר מורידה חלק מהמתח. אני פונה בקול רם, כדי שגם הילדים ישמעו, מדברת ושופכת את ליבי באמת, וראו איזה פלא – הבנות מפסיקות לריב ועוזרות עם התינוק. כשהבן הקטן בא אלי עם דמעות בעיניים ומבקש את סליחתי, אני כבר לא כועסת בכלל. איזו דרך נפלאה לשמור על השקט בבית כשאני עסוקה בטיפול בבית או בתינוק. והכי חשוב, השקט שבלב ובנשמה. זה רגע מקסים להודות לבורא, כי יודעת שרק לפני שנייה כמעט שאיבדתי את השפיות ועכשיו אני כבר זוכה לשלווה.
 
כשסיפרתי לבנות בערב הפרשת החלה על כך, הן שאלו אותי אם אני באמת מרגישה  שהשם שומע אותי ואם יש לי סימנים לכך. אני מהססת לפני שאני עונה, ולא בגלל שאני לא בטוחה בתשובה, אלא בגלל שזה דורש זמן והרבה אימון באמונה כדי לדעת שהוא איתי, שומע אותי ומגיב לי.
 
מעבר לתחושה ולידיעה הפנימית, יש לי אינספור דוגמאות בשטח של סימנים ועזרה מידית. למשל, בשבוע שעבר כשהעברתי את הרכב טסט והייתי בדיכאון רק מעצם המחשבה שמא אצטרך לבזבז את זמני, להסתובב במוסכים ולתקן כל מיני שטויות מיותרות שעלולות לצוץ והכל עם התינוק בידיים. המחשבה הזו באמת עייפה אותי. בתור לבדיקת הרכב התחלתי לדבר עם השם ולבקש ישועה, עזרה והצלה, "אבא, גדול עלי כל הסיפור הזה", התוודיתי בפניו. עוד לא סיימתי את הדברים וכבר אני שומעת קול קורא: "היי, את עם התינוק צאי מהאוטו". הרמתי את עיניי מבוהלת, מה כבר רוצים ממני? אחד העובדים ניגש אלי: "לכי לחדר המתנה וחכי שם, אני אבוא אליך עם הרכב אחרי הבדיקה…"
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הקב"ה אוהב  אותנו
זה לא את, זה אני!
תודה , אבא!
 
ישבתי בחדר פחות מרבע שעה וקיבלתי את הרכב אחרי כל התיקונים, והכי חשוב –  עם המדבקה של הרישוי כבר מודבקת. הרגשתי כמו איזה סלב וצחקתי בליבי כשהבוחן אמר לי: "אתם המתנחלים זה מלח הארץ". מיותר לציין שלא גיליתי לו שאני גרה במרכז הארץ רבע שעה מתל אביב…
 
כמו הסיפור הזה, יש לי עוד המון סיפורים. לפעמים זה ממש ברור ומורגש, ולפעמים אני צריכה להסתמך על התחושה והידיעה שלי שהוא איתי, מכוון ומוביל אותי לנתיב הטוב ביותר עבורי.
 
אבל צריך לזכור שהמעורבות הפעילה של השם בחיי נוצרת גם מתוך המקום שאני מאפשרת לו לפעול. אני חייבת לוותר ולהרפות, לפנות לו מקום ולהאמין בו, לדבר, לשתף ולהכניס אותו לחיי ברמה יומיומית, כל שעה וכל רגע, לזכור אותו גם בזמן שנדמה שהוא לא שם בשבילי. בזכות השאיפה להיות במקום הזה ובזכות הפרקטיקה, נוצרת באמת מערכת יחסים צמודה וקרובה עם הקדוש-ברוך-הוא, בבחינת "קרבת השם לי טוב" ועם שאיפה לזכות לחיות עם "שיוויתי השם לנגדי תמיד".