אמרו שהפרנסה היא…
מה לא אמרו עליה, על הפרנסה? שהיא קצובה מתחילת השנה, שהיא תלויה בשלום בית בפירורי הלחם, בצדקה...אבל מה קורה שהיא עדיין לא? שרון רוטר תוהה על קנקנה.
האם יכול להיות שזו אני שמחבלת לנו בשפע הפוטנציאלי שמחכה לרדת אלינו? האם זה הגיוני שקטנות המוחין שלי לא מאפשרת לידיי להתמלא בכל טוב? האם אלו הם הספקות הקטנים שאולי לא נצליח? שהחודש לא יהיה מספיק? ואיך, למען השם, נקנה אי פעם דירה?
אמרו לי שהפרנסה היא משמים, שהיא נכתבת בכל תחילתה של שנה מחדש, שמזונותיו של האדם קבועים לו. ואמרו גם שכל ילד מגיע ופרנסתו בידו. אה, ושזה גם תלוי בשלום בית, במילוי כלי הנטלה עד הסוף במים בנטילת ידיים, באמירת ברכת המזון בקול ובכוונה, בשמירה על פירורי הלחם ועל הלחם הנותר, בהפרשת החלה, באמירה של פרשת המן בכל יום, בקיומה של סעודה רביעית – "מלווה מלכה", בקריאת "פיטום הקטורת" מהקלף, באמירת שלושה עשר עיקרי האמונה, איגרת הרמב"ן, בנתינת המעשר, בקיום מצוות השבת, בנתינת צדקה לעני, בטבילת האצבע ביין של ההבדלה ואחר כך בכיסים, בשמירת הלשון, בלימוד התורה, בהפצת היהדות ובמה לא?!?…
אז ניסיתי, ואמרתי, ומילאתי את הנטלה, ולא זרקתי את הפירורים לפח, ונתתי צדקה, והפרשתי חלה, ואכלתי במוצאי שבת אפילו שכבר לא יכולתי לראות יותר לחם, ושמרתי ולמדתי והפצתי, ומה לא… ועדיין, היא לא.
תודה לא-ל, אנחנו לא במצב שאנחנו חייבים מאות אלפי שקלים לכל העולם, ממש לא. קצת ככה לבנק, ברגיל, כמו רבים וטובים שמשתדלים. אבל אקסטרה אין. היד קמוצה, סופרת ומחשבנת תמיד. כל תשלום למוסך מכווץ לי את הלב – מאיפה נשלם? והכל באלפים. אין יותר מאות, גם לא עשרות, על בודדים אין בכלל על מה לדבר. אלף זה המאה החדש. קל להוציא אלף, לא פשוט להכניס אותו.
מאמרים נוספים בנושא:
אתם בוחרים איך ייראו החיים שלכם
זה לא שאין כשרון, או יכולת, ניסיון ורצון. יש ויש. אבל עדיין, הכל בקטן. מוקצב. טיפין טיפין. המוח שלי כבר נעול בברירת מחדל של חסכון תמידי. לא מסוגלת להרחיב למצב של שפע גדול. של יש, והמון. של גומרים את החודש ועוד נשאר לחיסכון לעתיד.
אני באמת מאמינה שבורא עולם הוא הזן ומפרנס לכל, אבל נופלת שוב ושוב לכוחי ועוצם ידי, לפחד ההישרדותי שמא לא יהיה מספיק, למצב היחידי שאני יודעת איך לפעול בו – מתוך האין, החוסר, מתוך הרצון לשלוט, לסדר, לפתור את הכל. מאיפה נביא? אולי משם? נרים טלפון להוא ולהיא שחייבים לנו? בחודש הבא צריך להיכנס כך וכך, אז זה יכסה את זה ואת זה…
אולי עצם העובדה שאנחנו עצמאים גורמת לנו להיות הרבה יותר עם היד על הדופק? כלום לא קבוע, לא מובן מאליו. יש צורך לעבוד כדי שתהיה עבודה ולדאוג גם לעתיד, הקרוב והרחוק.
נמאס לבקש וגם אין כבר ממי. לאט לאט, הכל נופל כמו מגדל קלפים. כל הדמיונות נעלמים ונותרת המציאות. אין קניון, חופשות, מסעדות – כל אלו הם כבר מותרות. למען האמת, לרוב זה גם לא חסר לי. ויתרתי, בחיי. מדי פעם עוד צצה איזו תאווה לנסיעה משפחתית לחוף ים עם חול לבן ודק, או למסע קניות בקניון בלי חשבון, אבל זה כל כך מופרך שאני דוחקת את זה הצידה, יחד עם החלום לפגוש את לייזה מינלי או משהו כזה.
ואני מדברת אתו, עם אבא שבשמים, ומבקשת לא להצטרך לאף אדם, אלא רק אליו. וכמו שהבת שלי לא דואגת איך אשלם את הטיפול של רופא השיניים או את חשבון הארנונה, כך גם אני, בתו, לא רוצה לדאוג בעניינים האלו. "תפתור את זה אתה אבא" אני אומרת לו, "אין לי כבר פתרונות ואני לא רוצה להמציא. אתה טוב ממני בזה. חבל שאצמצם אותך במוגבלות שלי. זה שלך. עליך. אני סיימתי לדאוג, לחשוב ולפתור".
אבל כמו נחש היא מציצה, הדאגה, ומתלבשת במחשבה על כמה עוד יש וכמה חסר, ומאיפה נביא את השאר. היא מטרידה, לא עוזבת, מופיעה שוב ושוב גם אחרי שסילקתי אותה.
ואפילו אם הצלחתי לשחרר, עדיין קשה לי להאמין שיהיה אי פעם מספיק ויותר. שנוכל לחיות ברווח וגם לתת. שנוכל לקנות בית גדול ובלי מאמץ. שנצליח לסדר גם את הילדים, או לפחות לעזור.
אני רוצה להרחיב את המחשבה, אבל כל כך רגילה אחרת.
ואז אני שואלת את עצמי: "שרון, האם זו את שכרתת לעצמך את הבור של חייך?"
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור