אנחנו אוהבות מחמאות!

אנשים שחוו מוות קליני מתארים, אחרי שחזרו לחיים, שהם עברו במנהרה וראו אור גדול ומיוחד בקצה שלה. אני, תודה לא-ל, לא חוויתי את חווית סף המוות הזו, אבל בהחלט נגעתי באור שבקצה המנהרה. אחרי החופש הגדול, העינוי הגיע לקיצו. הוא היה כל כך מורכב בגלל שפחדתי מאוד מאוד לצאת לאיזו חופשה מחוץ לבית, 'מזג האוויר' לא היה במיטבו בקיץ האחרון, גשם של טילים שטף אותנו ולמטריות של הילדים אין את רוב היכולות המיוחדות שיש לכיפת הברזל. מה גם, שאפילו נסיעה קצרה של 35 דקות מבית שמש לירושלים עם בכי של תינוק לא באה בחשבון, מה שגרם לי לדבוק בקירות ביתי יותר מתמיד. הייתי כל כך מפוחדת/עייפה/עצבנית והשעמום של הילדים כמעט הוציא אותי מדעתי.
 
אבל כמו שאמרתי, יש את האור בקצה המנהרה – בית-ספר!!!!!! אני א-ו-ה-ב-ת בית ספר!!!! מצחיק, נכון? כי מה ששנאנו פעם כשהיינו ילדים, פתאום, אחרי שגדלנו קצת (הרבה) אנחנו אוהבים: בית ספר (חחחחח….). והפוך, כשהייתי ילדה קטנה שנאתי לישון, בית ספר, שירים, ולקום מוקדם. טוב, לקום מוקדם אני עדיין שונאת…
 
מאמרים נוספים בנושא:
אין כמו מחמאה
מה שאישה רוצה
הבעל שאני צריך להיות
 
אבל באותו בוקר, הילדים עלו על ההסעה ונסעו… לבית הספר!!!! ולי היה בוקר נעים ונפלא. הפשלתי שרוולים ופניתי לממש את האהבה עתיקת היומין שלי, קרי ניקיון הבית. הלכתי כמו טווס בבית, סרקתי במבט נוקב כל חדר ביראת כבוד ושאלתי את עצמי אם אני נמצאת בדירת סטודנטים של יום ראשון בבוקר או בבית שלי?!?… בגדים היו מפוזרים בכל מקום, נעליים זרוקות במעבר שבין החדרים, והרבה הרבה סימנים שחורים על הרצפה של טביעות נעליים בגדלים שונים.
 
הרפתקת הניקיון ארכה כמעט שלוש שעות תמימות וכללה גם הדחת כלים. כשסיימתי, הייתי מותשת ועייפה. מחשבה מתוקה הבזיקה לי במוח, 'אלוקים, למה לא בראת לנשים עוד זוג ידיים? יחי החיים הקלים! לעשות שני דברים בבת אחת?! חשבת על זה?…' במקום לנוח לי על הספה החלטתי להמשיך את הרפתקת העבדות בסחיטת המיץ היומי. אם פיאסקו המיץ היומי שלי מעניין אתכם, אתם מוזמנים לקרוא עליו במאמר משברי דיאטה שכתבתי לא מזמן.
 
עשרים דקות נוספות, והמיץ היה מוכן. השעה כמעט שתיים בצהריים. אני עייפה, אבל מרגישה שאין לי אפילו כוח למזוג לעצמי קצת מהמיץ הזה. רק רציתי לשבת. הרעב תקף אותי. ניגשתי למקרר ושלפתי את המלון שהחל להראות סימני ריקבון (לא נשמע מעורר תיאבון, נכון?) ואחרי שחתכתי אותו הבנתי שזה הרגע לשבת, אז ישבתי.
 
באמצע הפסקת שלוש הדקות מעבודת הפרך שקיבלתי על עצמי באותו בוקר, בעלי נכנס הביתה, מתנשף ומראה לי את שרירי הזרוע שלו אחרי שהפשיל את השרוולים. מיד לאחר מכן הוא פותח את דלת המקרר, סוקר אותו לאורכו ולרוחבו, הבן אדם רעב. אני יושבת לי שם על הכיסא ומתבוננת בו, מחכה שהוא יעמוד כמו איש המערות ויאמר 'אני. אוכל. רעב!' ואז עיניו צדות את המלון החתוך והעסיסי. הוא לוקח לו כמה חתיכות.
 
אני עדיין יושבת שם, מתבוננת בו, מרגישה שמשהו קורה עם מערכת העצבים שלי.
 
"נו?" אני אומרת.
"מה?" הוא מנסה להבין תוך שהוא נוגס עוד ביס מהמלון.
"תודה?!" אני מתרעמת/כועסת קלות.
"מה? את רצינית?! את כועסת עלי בגלל שלא החמאתי לך על המלון?"
 
הו, פתאום הוא מיתמם לו. סליחה, אבל ממש לא עפתי מזה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
סוד הזוגיות המוצלחת
מועסקים  לנצח
זה מרפא את הכל
 
"אתה יודע כמה קשה עבדתי הבוקר?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה, "לפחות אתה יכול להחמיא קצת. מה, כל כך קשה לך לומר מילה טובה, להעריך את כל מה שאני עושה בשבילך?!" לא זוכרת מה היה ההמשך, איזה זמזום לא מובן מתובל בתרעומת ועוד כמה תלונות.
 
הוא היה המום, ואני המשכתי לזמזם עוד כמה תלונות.
 
התמונה ברורה, נכון?
 
אתם מקשיבים, בעלים יקרים? יש משהו חשוב מאוד שאתם חייבים להבין: נשים אוהבות וצריכות מחמאות! ולא רק לפעמים או על דברים גדולים. אנחנו צריכות מחמאות כל הזמן! על כל דבר קטן שאנחנו עושות! אתם יודעים, בחיים שלי לא פגשתי גבר שמכיר את נפשן של הנשים כמו הרב שלום ארוש. הוא מבין ויודע שסוד האישה השמחה הוא – טונות, אבל טונות של מחמאות! ואנחנו צריכות אותן כמו אוויר לנשימה.
 
מבינים את זה, בעלים? מחמאות הן לא רק מיץ, גם לא הקרם שעל העוגה. מחמאות הן מצרך חיוני לקיום שלנו. בלעדיהן, המצב יכול להחמיר. מחקר מדעי הוכיח קשר הפוך בין נדנוד למחמאות. יותר מחמאות = פחות נדנוד, פחות מחמאות = יותר נדנוד. איפה פרס נובל לשלום שלי? שמישהו יביא לי אותו…
 
האמת, את הפרס הזה צריך לתת לרב שלום ארוש על כל השלום שהוא השכין באינספור הבתים בכל רחבי העולם. בעלים, אם ברצונכם לדעת מהי הנוסחה שתעשה אתכם הכי מאושרים, קראו את ספרו רב המכר של הרב בגן השלום. וכשאתם בדרך לעבודה ברכב, תשמעו את הדיסקים המדהימים מקום ראשון ואהבה בין איש לאשתו. רק תוודאו שאתם לבד… תסמכו עלי.