אנחנו דור ה”מגיע לי”

ברור לנו שמגיע לנו שבן/בת הזוג יבינו
ויהיו נחמדים, שילדינו יהיו מחונכים,
שהבוס יעריך ויפרגן. זה דור ה"מגיע לי".
דור ששכח כנראה מהי תודה, ובמיוחד
לבמאי הגדול שמנהל פה את ההצגה.
 
 
מומלץ מאוד לעשות מדי פעם "פסק זמן" משצף חיינו הגועשים, להתבונן על דרכינו ומעשינו, לחשוב על מטרותינו ולבחון האם אנו צועדים בנתיבים הנכונים והראויים. פעולה זו נקראת בפשטות "חזרה בתשובה". אלא, שלמונח זה יש, לצערי, יחסי ציבור לא תמיד חיוביים והוא מתקשר לדברים שלא בהכרח מובנים ומקובלים על כולם. בפועל, אותה עצירה לטובת בחינת הדרך, התחזקות ברצון לעשות טוב ותיקון הדרוש תיקון – זוהי בדיוק אותה חזרה בתשובה עליה אנו נדרשים כל יום מחדש. חודש אלול כבר כאן וחגי תשרי ממתינים לנו באופק, לכן האדם הנבון יתחיל כבר עכשיו במלאכת בירור פנימית שכה חשובה ונדרשת ולא יחכה לרגע האחרון…
 
מי בעצם מנהל פה את ההצגה?
 
אלפי שנים אחורה. בשנות הנדודים ליוו את עם ישראל עמוד ענן ועמוד אש, שפע של מזון ניתן להם ללא מאמץ מהשמים ובאר ניידת ליוותה אותם לכל מקום. במציאות כזו ברור היה לכל כי הקב"ה נוכח, מגן ומספק להם את כל מה שהם צריכים. עם הכניסה לארץ, כאשר כביכול הקב"ה "לקח צעד אחד אחורה" ונתן להם את האפשרות לפעול בעצמם עבור עתידם, וכשעליהם היה להילחם באויביהם ולפתח חיי מסחר ושלטון בכוחות עצמם כדי לשרוד ולהתפתח, דווקא אז היה עליהם לזכור כי גם כעת הקב"ה הוא זה ש"מושך בחוטים" וחסדיו הם אלה המאפשרים להם את כל אלה ("וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל…"). משה רבינו, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, ידע כי במידה והעם אכן יצליח לכבוש את הארץ ולהשתקע בה, בקלות הוא ישכח את כל הניסים שראה, אמונתו בוודאות קיומו של בורא העולם תתערער, ובמקביל, תגדל תחושת הגאווה והאשליה כי בכוחם בלבד לפעול ולהצליח ("ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה"), שכן הגאווה וכוח ההרגל יכולים להשכיח מאיתנו גם את הדברים המופלאים ביותר שרק אתמול הרטיטו את ליבנו. אזהרתו של משה באה מיד לאחר שהוא תיאר בפניהם את העושר והשפע שממתינים להם בארץ ישראל ("כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה… ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש") ושעלולים היו לבלבל את חושיהם ושיקול דעתם.
 
ככלל, ביהדות ישנו מתח תמידי בין האמונה הברורה והמוחלטת שיש בורא ששולט בעולם והאחראי על כל המתרחש בו, לבין הקריאה לכל אדם לעשות את מירב המאמצים בכוחות עצמו, כדי להתקדם ולקדם את המציאות האישית והכללית. מצד אחד, אנחנו נדרשים להשתדלות אישית כדי להשיג את שאנו רוצים – כדברי הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי?…"  ומהצד השני, אנחנו סומכים על הקב"ה שישלים את חסרונותינו מתוך ההבנה שללא עזרתו איננו שווים כלום, כהמשך דבריו של הלל הזקן: "…וכשאני לעצמי מה אני?!" (כלומר, אם רק אני בתמונה אז היא בהכרח חלקית, משום שכוחנו לבד דל ומוגבל).
 
לדרך חשיבה זו אופני ביטוי רבים. אדם שפותח עסק מצליח, יכול בקלות ליפול לתחושת הגאווה והדמיון שבזכות כישרונותיו, תחבולותיו והחוש העסקי המפותח שלו הוא הגיע לאן שהגיע. דוגמא נוספת היא לפרופסור מחונן שממציא תרופה או פיתוח טכנולוגי אחר שמשנה את העולם. אותו מדען בנקל עלול לשגות במחשבה שהודות לשכלו המפולפל ולכושר התמדתו ותושייתו הוא השיג את אשר השיג. דבריו של משה רבינו אומנם כוונו לאותו דור שנכנס לארץ לפני למעלה מ-3000 שנה, אולם הם רלוונטיים גם לאותו ביזנס-מן, פרופסור, ובעצם אל כולנו. תודה לא-ל, אין אדם שלא ניחן בכישרונות ואינו רואה בהם הצלחה. ראיה נכונה, אמיתית ויהודית על המציאות היא – לזכור תמיד שהיכולות שקיבלנו הן בגדר מתנה מבורא עולם (שגם עלולה להילקח מאיתנו אם נשתמש בה לא נכון), לכן עלינו לעמול ולהוציאה מהכוח אל הפועל.
 
אחת הבעיות של הדור שלנו היא, שאנו סוגדים לכל מיני מצליחנים למיניהם ומעלים על נס אוליגרכים/כדורגלנים/דוגמניות/שחקנים וכו'. הערצה לכל מי שכביכול הגשים את החלום והצליח בזכות כישוריו רק מרחיקה אותנו (ובטח גם את מושא ההערצה) מההבנה הפשוטה והכה בסיסית – שאת החיל הזה לא עשו רק "כוחנו ועוצם ידינו", אלא שיש כאן שותף בכיר ועיקרי לכל מעשה/הצלחה/כישלון, והוא למעשה זה שנתן לנו את הבינה, התחכום והכישרון שהביאו להישג.
 
אין בדבריי חלילה קריאה להימנע מעשיית מאמצים למען השגת מטרותינו מתוך מחשבה שגויה, כי אם ממילא הקב"ה שולט בכל אז אין טעם להתאמץ ולנסות להשפיע על המציאות. ממש לא. איננו יודעים כיצד השגחתו של הקב"ה פועלת בעולם, אולם מתיישבת על דעתי ההנחה כי הקב"ה עוזר למי שעוזר לעצמו. אנחנו בהחלט נדרשים לעשייה אקטיבית שאין פירושה חוסר אמונה. אדם שנולד עם כישורים גנוזים צריך לעשות כל שביכולתו כדי להוציאם מהכוח אל הפועל, ועל ידי זה להראות לעולם לא עד כמה הוא עצמו מוכשר, אלא כמה נפלא הבורא שיצר מסוגלות שכזו.
 
הנוסחה, אם כן, צריכה להיות כך: עלינו לעשות את המיטב מצידנו, כדי להצליח בכל עשייה ובכל תחום בו אנו פועלים, ויחד עם זאת, לזכור שהצלחתנו באה הודות לרצונו ולחסדו של הקב"ה. ומהכיוון השני, עלינו לזכור שגם אם נכשלנו אין זה אומר שאנחנו לא טובים או לא מוצלחים. אלא, שכך חשב ומצא הבורא שיהיה טוב יותר לעולם ולנו.
 
הפנמת הבנות אלה, ולחיות על פיהן, משחררת את האדם מאינסוף כבלים או פחדים שמגבילים אותו. הוא בהחלט אדם חופשי. אם נזכור שבכל מצב תפקידנו לעשות את המיטב כדי להצליח, אולם מרגע שסיימנו את הפעולה עלינו להרפות ולתת לדברים לקרות (בלי הדמיונות המכרסמים בנו אם עשינו מספיק ואם נצליח או לא) – אז נהיה אנשים שמחים הרבה יותר. כל שהאדם נדרש בעולם הזה הוא להשתדלות אמיתית. מרגע זה ואילך אין לו אחריות על התוצאות. יצליח או לא – זה בידי הבורא. ואין דבר משמח ומשחרר יותר מזה!
 
משה רבינו (בפרשת עקב) משווה בין ארץ ישראל ובין מצרים ואומר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא…אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים". במצרים הנילוס זורם, ועל פי דבריו של משה רבינו, מספיק שאדם יכוון עם רגלו את זרם המים אל הערוגה, כדי שהגידולים החקלאיים ייהנו ממים רבים, ואילו בארץ ישראל יש צורך לחכות לממטרים משמים. אם הייתה לנו אפשרות לבחור בין המציאות הראשונה של מים זורמים בשפע ובחופשיות, כמו במצרים, לבין המציאות של להמתין לממטרים לא סדירים ולא מובטחים מראש, כמו בארץ ישראל – אז מה השאלה? היינו בוחרים בראשונה. אלא שמשה רבינו ממשיך ומסביר על המציאות הרוחנית המיוחדת של ארץ ישראל, בגינה זכתה לכל הסופרלטיבים והמעלות האפשריות: "ארץ אשר ה' דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוקיך בה. מראשית השנה עד אחרית שנה". במצרים אמנם יש מים המובטחים מראש ואדם לא חש שהוא תלוי בחסדי שמים, אבל במובן מסוים הוא רחוק מהשגחתו התמידית של בורא עולם. לעומת זאת, בארץ ישראל ההשגחה האלוקית היא המפקחת על גורל המים בצורה ישירה. השפע ניתן לנו בתנאי ולא כדבר מובן מאליו, אלא על פי מעשינו ותפילותינו. ודווקא בגלל עובדה זו, קל לנו יותר להרגיש את העובדה שמי שמנהל פה את ההצגה זה רק בורא עולם ואנו נתונים לחסדיו.
 
לא מגיע לי כלום!
 
מהרגע הראשון שאדם נולד מיד דואגים לצרכיו השונים – אוכל, מזון, אהבה וכו'. דבר זה משריש כבר מההתחלה את צורת המבט על העולם לפיה הכל מגיע לנו, ואך טבעי הוא הדבר שגם נקבל את כל מה שאנחנו רוצים. לתפישת חשיבה זו של "מגיע לי" יש אינסוף צורות ופנים. ברור לנו שמגיע לנו שבן/בת הזוג יבינו, יפנקו ויהיו נחמדים, שילדינו יהיו מחונכים וישמעו בקולנו, שהבוס יעריך ויפרגן, שנגיע תמיד למחוז חפצנו בשלום ובלי פגע, שכל הזמן יהיה לנו מה לאכול, פינה חמה להניח את הראש וכן הלאה. כל אחד והרשימה שלו, של מה שנראה מובן מאליו שצריך להיות חלק מחייו ושעליו לקבלם, למרות שהוא לא מניח מספיק את הדעת על העובדה שכל הקיום שלנו פה הוא זמני וארעי. מעבר לכך, מטרת בואו של האדם היא לעבוד ולתקן, שהרי "עמל לאדם יולד", לכן העמדה הנפשית-פנימית של העצל, שחושב שהכל מגיע לו, ודאי שמנוגדת לאותו עמל מברוך. לא, לא מגיע לנו כלום ובטח שלא כמובן מאליו!
 
הדרך לתקן עיוות שכזה היא להפסיק לתבוע מהעולם ולהתחיל לבקש! ברגע שאנו מבקשים ולא דורשים, אנו שמים את עצמנו במקום של ענווה וקטנות מבורכת, ולא מתנהגים ומרגישים כפטרונים מתנשאים שאת הכל נקבל כמובן מאליו.
 
פתרון נוסף לצרה הצרורה הזו שנקראת "מגיע לי", היא להתחיל לומר תודה על כל דבר שקיים בעולם. חז"ל הגדילו לומר בעניין זה באומרם: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". טוב, רובנו עדיין לא במדרגה זו, לכן אפשר ומומלץ מאוד להתחיל לברך ולהודות על הדברים הטובים שישנם (ולכולנו יש כאלה!). ומי שיעשה זאת, מובטח לו שיצליח והוא יעריך את השפע שהוא כן זוכה לקבל.
 
בתור התחלה, אפשר לתרגל זאת בבית – לומר תודה על כל מה שאנו רואים. אפשר להודות לבורא עולם, למשל, על המקרר שבעצם היותו בבית יש לנו אוכל טרי לאורך זמן. לומר תודה גם על החשמל המפעיל אותו ועוד מכשירים ואת האור שיש לנו. לשבח את בורא עולם על הברז שדרכו זורמים מים ואנו לא צמאים, ולהודות גם לצינורות – למהנדסים שהצליחו לקחת את משאב הטבע הנפלא הזה ולהביאו בעזרת מערכות משוכללות ומפותלות עד לכוס שלנו. נודה גם על הסכין והמזלג שבעזרתם אנו אוכלים ולא מתלכלכים וכן הלאה. אפשר להיכנס לשאר חדרי הבית ולהתפעם מאינספור המאמצים שנעשו כדי שנוכל לחיות בנוחות שכזו. ואחרי שריככנו קצת את הלב, נעבור לבני הבית ונודה להם על החסדים שעשו ועושים עימנו, נחמיא על המעלות בהן ניחנו, כך גם את בן/בת הזוג וכן הלאה.
 
כי אחרי הכל, קל מאוד לראות את המגרעות והחסרונות אצל השני, בזמן שדווקא את ההיפך אנחנו צריכים לעשות – לראות את הטוב שבו. כך גם נפנים ונבין ששום דבר אינו מובן מאליו, ובטח לא מגיע לי, ושאנו חייבים רבות לאותו במאי גדול ודגול שמנהל פה את ההצגה.