אנשי הדממה

הם עסקו במלאכה הנוראה והקשה מכל – זיהוי גופות החיילים והבאתם לקבר ישראל. לא פעם, כל מה שהיה להם לשים בארון הייתה רק הדיסקית. הזיכרונות קשים, ולדבר עליהם עוד יותר. ר’ חיים שלמה סבינר, מ’אנשי הדממה’, מדבר על מה שסגור וחתום כמו ארון הקבורה.

מזהי הגופות מטעם הרבנות הצבאית שפעלו במלחמת ששת הימים, אינם אוהבים להיזכר במלחמה ההיא. תרועות הניצחון חולפות מעל לראשיהם. “לא אנשי דברים אנחנו”, אומרים כורי הקברים. אלא ששר החלומות אינו מתחשב ברצונם. את מה שהם מסרבים לזכור ועל מה שהם לא רוצים לדבר – הם חולמים בלילות. בשנים עברו, בתכיפות יתירה, כיום כבר פחות, אבל עדיין.

רובם המכריע הדפו כל ניסיון לפתוח את סגור-ליבם. כמוהו כארון קבורה של הרבנות הצבאית. סגור, חתום ועטוף. לא מדברים על מה שראו, לא משתפים זר בחוויות הקשות. אנשים טובים הם, סבים אוהבים לנכדים וגם לנינים, מחייכים בחיבה, מקבלים כל אדם בסבר פנים יפות, עד לאותו רגע שבו הם נשאלים על המלחמה ההיא. כל אחד מהם שולח לחברו שמשגר לחברו האחר, שמחזיר אותנו לראשון שהפעם שולח לחבר רביעי. המעטים שכן הביעו נכונות לדבר, נרתעו בשעת האפס. נסוגו ברגע האמת. דיברו על הכל רק לא על עבודת הקודש עצמה. זרקו סיפור וחצי, בעיקר חצי, על המסביב ושלחוני לדרכי.

“עשינו את עבודתנו בחרדת קודש”, נאות ר’ חיים שלמה סבינר (בתמונה משמאל), מחסידי גור ומלחין נודע, לספר אחר הפצרות רבות. “במשך כל המלחמה וגם הרבה מאוד אחריה עבדנו על זיהוי גופות. זו עבודה מורכבת שיש בה אחריות רבה. היה אפשר למשש את יראת השמים בחלל. ביחידה שלנו שהייתה כפופה לרבנות הצבאית שירתו יהודים בני תורה ובעל יראת שמים מופלגת. לא היה שם צל של קלות ראש חלילה. היו שם דמויות הוד כמו הרב יעקב גליס ז”ל, הרב אריה אלטר, גיסו של כ”ק מרן האדמו”ר מגור בעל ה”פני מנחם” – האדמו”ר פנחס מנחם אלתר זיע”א, רבי דוד בנדה מתל אביב ורבי יצחק קוזלובסקי. המפקד שלנו היה קירשנבוים, בוגר ישיבת-חברון, שה”אמרי אמת”, האדמו”ר אברהם מרדכי אלתר, היה הסנדק שלו”.

קבוצתו של סבינר הייתה מורכבת כולה מיהודים חרדים. זיהוי גופות החללים נעשה באמצעים שונים. תחילה היו מנסים למצוא מסמכים בכיסים או לפשפש באביזרים הנלווים – לרוב הייתה הדיסקית, ולפעמים נשארה רק הדיסקית. “בעיקר כשטיפסנו לתוך טנקים שרופים וקיבצנו מעט אפר עם הדיסקית. צעדתי פעם בלוויה עם משפחתו של חייל אחרי ארון קבורה שהיה ריק. שמנו שם משהו, מעט אפר, אבל עקרונית הארון היה ריק. כן, כן, בעבודתנו נפגשנו עם כל המיתות המשונות, רחמנא לצלן”.

המראות נחרטים לכל החיים וחרותים בעצמותיהם. משנים את המבט על הרבה נושאים. “שנים ארוכות עמדו לי מול העיניים פניו הצעירות של החייל הראשון שזיהיתי. פנים של ילד, ילדון קטן. עוד לא התחיל לחיות וכבר מת במלחמה. הפנים הרעננות והצעירות שלו לא יכלו לסור מנגד עיניי וקרעו לי את הלב. בקושי ילד”, נאנח בן שיחי.

יש שהתרגלו. היו כאלו שפרשו באמצע – בודדים ממש. “היה שם יהודי שבכה: ‘לשם מה הייתי זקוק לזה?’, אבל לא נטש את משמרתו, כי עשינו זאת לשם מצווה וגמילות חסד של אמת”.

הכל סגור וחתום

גייסו אותם כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, בתקופת ההמתנה. אחר כך, לקראת שבת, הם שבו הביתה. במוצאי שבת היה ל”ג בעומר, ושוב גויסה היחידה, ירדה למקום הכינוס ברמלה, התאמנה והכינה תרגולות ושוב התפזרה – איש איש לביתו.

המלחמה פרצה בבוקרו של יום שני. “הלכתי לעבודתי בשכונת בית-ישראל, כדרכי מדי בוקר”, מספר ר’ חיים שלמה סבינר, “פתאום שמעתי יריות קרובות מאוד. סבתי על עקבותיי וחזרתי הביתה. לקחתי ציוד והלכתי למחנה שנלר בגאולה. חיכינו שיגיעו עוד חיילים מהיחידה שלנו. המצב היה מתוח מאוד. התפללנו תפילת מעריב ‘רותחת’. אחרי התפילה הוצבנו כולנו במבנה רחב שהיה בסמטה הצרה שהיום מובילה ממחנה שנלר לבית המדרש החדש של גור. התחלנו לבנות ארונות קבורה. הלמנו בפטישים כל הלילה וערמנו ארונות. זה אחר זה. הפנים היו חיוורות, והשפתיים חשוקות. כמעט לא דיברנו. רק קיווינו שהארונות יישארו בלי שימוש. בצה”ל כל הקבורה היא בארונות, שכן יש דברים שלא צריכים לראות, הכל סגור וחתום.

“עשינו את עבודתנו בחרדת קודש”. אנשי הרבנות הצבאית בימי המלחמה לפני היציאה לשטח

“עבדנו כל הלילה, והיינו משוכנעים שהצבא שיכן אותנו במבנה ממוגן ירי. אבל כשהאיר השחר ראינו שאנו חשופים לחלוטין, וקיבלנו אזהרה לברוח מיד מהמקום כי אנחנו מטווחים היטב מנבי סמואל. יצאנו במהירות, והובילו אותנו לבית ספר ברחוב אוסישקין, שם כבר ראינו שבויים ערבים מובאים. הרחנו את המלחמה. אחר כך סחבו אותנו להר הרצל להתחיל לזהות גופות של קדושים הי”ד שהובאו לשם. שקט מתוח שרר כל הזמן. הלב פעם במהירות מוגברת. העבודה הקשה נעשתה בזהירות ובאחריות. מעת לעת פרש מישהו הצידה ופרץ בבכי, אבל התעשת מהר והמשיך במלאכת הקודש. המטרה היא לנהוג בכבוד רב ובמסירות נפש. בלילה באו מפקדים בכירים וכינסו ישיבה לטכס עצה מהיכן אפשר להביא ארונות נוספים כי היו חללים לא מעטים”.

ובעורף הייתה המשפחה. ההורים, האישה והילדים הרכים. הכדורים שרקו ברחובות ירושלים, והקרבות שהתנהלו בטווח שמיעה היו מרים ועקובים מדם, כפשוטו. אך הלב לא היה פנוי לדאגה. כל כוחות הנפש היו מגויסים לעבודה שאינה מסתיימת. עוד יהודי ועוד יהודי. חייל אחרי חייל. צעיר, מבוגר, עוד צעיר, עוד שני מבוגרים והנה מביאים עוד שלושה בחורים. המחיר של המלחמה. “המשפחה התארגנה באיזה מקלט. מקלטים מסודרים לא היו, ובני המשפחה שלי נדחסו בבודקאל’ע, ספק כוך ספק מקלטון, שהיה מתחת לביתו של רבי שלום ליהמן ז”ל שגר מול מחנה שנלר”.

צהלת החוצות על הניצחון המזהיר וכיבוש המקומות הקדושים, ששטפה את הארץ בימים האחרונים למלחמה – עצרה על סף דלתם של רבים מבני היחידה. הם התקשו להיסחף ברינה העוברת במחנה. “היו לנו מחשבות קצת שונות מאחרים, ידענו את המחיר. ראינו את התשלום. התשלום היה יקר מאוד. ימים רבים אחרי המלחמה עוד טיפסנו לתוך טנקים שרופים כדי לראות כיצד אפשר לכבד את השרידים המפוחמים. כשמצאנו דיסקית הייתה “שמחה גדולה” שיש משהו. אתה מבין? כשמוצאים דיסקית שנשארה מחייל שנשרף כולו – ממילא הכל נראה אחרת, וכשאנו עומדים בבית קברות בהר הרצל ורואים שורות שורות של סדינים שמכסים אנשים, קשה להתלהב מניצחונות”.

רסיסים ברגל

ר’ חיים שלמה סבינר גם הספיק לטעום כמה רסיסים, בשלהם אושפז במשך שלושה שבועות בבית חולים.

“קיבלנו ידיעה על מטוס ‘פוגה’ שהתרסק באזור קבר רחל אימנו, וגופת הטייס נמצאת במקום. היחידה שלנו הייתה צריכה לחלץ את הגופה ולהביאה לקבורה. נוצרת תחרות ביחידה מי ייסע לחילוץ, כי שמענו שקבר רחל אימנו נכבש ורצינו “להגניב” בו ביקור בהזדמנות זאת. בסוף נסעו שלושה. אחד בשם אקשטיין, הרב אריה אלטר ואני. כיוון שגופת הטייס הייתה בשדה מוקשים, צעדנו בשורה עורפית כשלפנינו רס”ר חבלן שגישש עבורנו את הדרך. הגענו אל הטייס, הרמנו את האלונקה ופנינו לצאת. פתאום נשמע פיצוץ. אקשטיין דרך על מוקש ואיבד את כף רגלו. בי פגעו הרסיסים. מובן שלא הלכנו לקבר רחל כי הובהלנו לבית החולים”.

שלושה שבועות שהה ר’ חיים שלמה בבית החולים. בחג השבועות של אותה שנה נפקד מקומו הקבוע מהקאפעלע של חסידי גור בבית המדרש. אחרי שלושה שבועות הבריא ושב ליחידה, לעבודת הקודש, לדממה המפחידה, לחיילים האחרים שביחידה שפעלו במסירות ובהתמסרות בלי להביט על המחיר האישי והרגשי שמלאכה זו גובה מהם, וכן, גם לחוויות הקשות, ואלו חזרו על עצמן ביתר שאת במלחמת יום הכיפורים.

(באדיבות מגזין “משפחה”)