אשליה אופטית

לא הרבה מכנים אותו בשמו האמיתי,
ורק מעט יודעים שהם בכלל מצפים לו.
הוא מגיע בכל פעם בתלבושת אחרת,
עם אישיות סוחפת מבטיחה וממגנטת.
סיפוק? זה מה שחיפשתם?
 
 
מעטים מכנים אותו בשמו האמיתי, ומעטים עוד יותר יודעים בכלל שהם מצפים לו. הוא מופיע אינספור פעמים ביום, כל פעם בתלבושת אחרת. תמיד כשהוא בפתח, נדחים העיסוקים כולם הצידה. משהו באישיותו סוחף, מבטיח וממגנט.
 
סיפוק, את זה אולי חיפשתם?
 
בסופו של כל מרדף, בסיומה של כל מסכת אהבים, ובנקודת הגמר של מרוצי התהילה, ממתין שלוב זרועות, הסיפוק. עבורו עשינו את זה, על הסיכוי, ולו הקלוש ביותר, לפגוש בו עצמו. הדמויות ששיחקו ברקע היו כמו תירוץ, סיבה טובה לבינתיים. בעצם תמיד חשבנו עליו, על הרגעים המרגשים שנבלה במחיצתו. והוא, מעשה שטן, הצליח תמיד ברגע האחרון לחמוק. רגע קודם ריצדה דמותו בקצה האופק. הוא היה שם, בטוח. רק דרכנו על קצה צילו ושוב פרח הקסם, התעופף, התאדה.
 
איך הכל התחיל?
 
הכל התחיל מאותו רגע של לפני. הבריאה שזה עתה יצאה תחת ידיו של אומן בראשית. השמים והארץ, שיחים ועצי השדה, חיות עופות ודגים, מלאכי מעלה, אופנים מרכבות ושרפים. כל אלו עמדו ממתינים ומצפים על האדם, יציר כפיו של הבורא, שיבוא ויעניק לעולם משמעות אמיתית.
 
העולם אותו פגש אדם ברגעיו הראשונים כנברא, היה העולם במיטבו. הוא היה כמעט מושלם. בעצם כלום לא היה חסר בו, רק כמה שעות של המתנה. השלמות עצמה יכלה להתרחש רק אחרי שתשקע החמה של יום השישי מששת ימי המעשה. אז, ברגע שקדושת השבת תמלא את החלל, יבוא העולם אל שלמותו.
 
השבת הראשונה בהיסטוריה, אמורה הייתה להעניק לנזר הבריאה את הסיפוק בשלמותו. עבור התענוג המופלא הזה נברא אדם, עבורו בלבד, ושבת אמורה הייתה לספק זאת.
 
רגעים בודדים בטרם יהפכו אדם וחוה יחד עם הבריאה הצעירה לדבר המאושר בתבל, להוויה מלאת סיפוק ותענוג, הצליח הנחש הקדמוני לירוק את ארסו הקטלני אל וורידי בראשית, ולהרוס הכל. מאז עובר ארס הנחש כמו ווירוס תורשתי, בן יורש אותו מאביו, ובת מאימה. העולם מעתיק וחוזר ומעתיק את הגרסה הנחשית הישנה. הקוד ההרסני שממיט אסון על כל דבר טוב, מגרה את העיניים, מפתה ומושך, ובסופו של דבר, מותיר מאחוריו רק חלל שחור ובטן ריקה, מאוכזבת עד מעמקי הקיבה.
 
קוד ההרס המסתורי
 
את קלפיו טורף האדם במו ידיו. הניסיון להשיג את העושר, הוא שמאבד אותו. התשוקה להתמלא היא שמרוקנת. ההלעטה מרעיבה, והלהיטות מצננת. המרכיב ההפכפך שמכיל כל פרט בבריאה הוא קוצר רוח. הדחף הבלתי נשלט להזיז עניינים, לפעול, להתערב. אלו שמוכנים להביט בראי עצמם, לבחון לאחור פעולות ומעשים, יוכלו לספר בהתלהבות על כל אותם מקרים שדווקא ההתערבות וההשתדלות שנראו לפי שעה הכרחיים, הם שהרסו בעשר אצבעות עמלות את הכל.
 
קשה להשקיף על הבריאה מן הצד, להביט  ולראות איך מלמעלה מנווטים חיילי המשחק ביד אומן עלומה. קשה עוד יותר להביט על עצמנו מנקודת מבט חיצונית. להניח לדברים להתרחש, ולהתערב רק היכן שצריך באמת. האדם מטבעו נמשך לעשות משהו, לדחוף ולדרבן. מצד אחד עבור כך נבראנו, לעבוד ולפעול, ליצור וליזום. ומאידך, את היוזמות הגדולות בתבל, כמו גם את המעשים הפעוטים ביותר, מחולל אחד ויחיד, יוצר בראשית. ניסיון החיים גדול הוא, ומבחן ההמתנה לדברים שיתרחשו בהם גדול עוד יותר.
 
כשנבראו שמים וארץ, הלך הרקיע והתפשט, התרחב וביקש להימתח בלי גבול. ברגע מסוים נאמר לו 'די'. ה'די' האלוקי שנאמר לבריאה הוא שעצר אותה, קיבע את צורתה להנהגה הנוכחית. בספרים הקדושים מבואר, שאילולא אותה נקודת עצירה, אילולא אותו 'די' בראשיתי, היה עולמנו חומרי עד אימה. גופינו וחושינו היו כל כך מגושמים שקרן אור אלוקית לא הייתה מסוגלת לחדור אליהם. כשאמר בורא עולם לעולמו 'עד פה תבוא', הוא הגביל בעצם את אלמנט הצמצום שבטבע. עצר את החומר, והניח  מקום לרוח. ה'די' הקדמון הוא קו הגבול להשתדלות האנושית.
 
לכל אחד מאיתנו נתח בעולמו החומרי של יוצר בראשית. לכל אחד בית, משפחה ועבודה. על ההשתדלות בימי החול מצווים אנו 'ששת ימים תעשה מלאכתך'. אבל גם להשתדלות הזו יש גבול – 'וביום השביעי שבת להשם אלוקיך'. שבת איננה רק יום השביעי. שבת היא המקום בו אינך אמור לעשות יותר. עצור והנח מקום לבורא.
 
לטובתך, אל תתערב!
 
אכילת עץ הדעת שבחטא הקדום, הייתה בעצם ההתערבות האנושית הראשונה במעשה בראשית. מצווה אחת הייתה להם לאדם וחוה, רק שלא לאכול מהעץ, להימנע. אבל הנחש המסיט לחש שכן כדאי להתערב 'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע' – אל תהיו כאלו נאיביים, לא לחינם אסרו עליכם לאכול. אם תטעמו מהעץ, תדעו משהו חשוב, תהיו גם אתם יוצרים, תבראו עולמות ותחריבו, לא תהיו רק משקיפים מן הצד.
 
אבל דבר אחד לא ידע הנחש: את השותפות האמיתית בבריאה יכול להעניק רק בורא עולם, והוא נותן אותה לכל אדם שמוכן רק להניח מקום לאלוקות, לשתוק ולקבל את היצירה האלוקית כפי שהיא. בשבת כל יהודי נהפך שותף למעשה בראשית, העדות שלנו על כך שבששת ימים ברא השם שמים וארץ. השביתה מהתערבות, ההסכמה להמתין, היא ההודאה והעדות הגדולה בתבל לבריאת העולם. את החלק הזה מבקש מאיתנו הבורא, זהו החלק החיוני ביותר בבריאה, ורק אנחנו מסוגלים לספק אותו.
 
את הסיפוק המרוכז ביותר מגלם השם הקדוש 'ש-ד-י'. השם הזה מבטא את העובדה ש'יש די באלוקותי לכל בריאה'. כשבורא עולם אומר לעולמו 'די' הוא אומר, בעצם, עשית מספיק, התרחבת, עבדת, עמלת. כעת תן לי לעשות מה שצריך, משום שרק אני מסוגל להעניק סיפוק ומשמעות לחיים.
 
לפעמים דווקא על סף השגת הסיפוק, פורח מושא העמל מהאופק. את הכלים לסיפוק יכול האדם ליצור בעצמו, את ההכנה לעניין יכולה ההשתדלות להתקין, החיים בעצם יתחילו יחד עם הסיפוק הנחשק, רק בשעה שבורא עולם יתערב. כשנרים ידיים באמונה ונניח לו להופיע, זה יקרה.
 
אחת הדרכים הבטוחות להשגת סיפוק וטעם היא מצוות הצדקה. ההענקה לזולת, ההפרשה ממה שיש לי, היא גילוי דעת מוחלט ששום דבר לא בא ממני. את הכל קיבלתי מלמעלה. עשיתי את שלי בהשתדלות הכרחית, את השאר אני מניח לבורא. הנתינה היא מסירת מודעה, שאינני חרד לגורלי, משום שאינני אחראי עליו. מי שאמר והיה העולם, הוא שיאמר לו הלאה להתקיים. רכושי הפרטי איננו ערובה לחיים וסיפוק. הנתינה, שבירת גבולות החומר והאגו, הם שיבטיחו את הופעת האור.