ביקורת מבוקרת

 

 

כשאדם מקבל ביקורת, הוא בדרך כלל מרגיש שמפנים אליו את כל הזרקורים ומאירים את השלילי שבתוכו, ולעיתים אף מרגיש שבוחנים אותו תחת זכוכית מגדלת. אולם ביקורת נכונה, ביקורת מבוקרת, לא אמורה להאיר את השלילי שבאדם, אלא ההיפך. מטרתה של הביקורת היא להעביר מסר חיובי בצורה חיובית שתועיל לאדם המבוקר, עם דגש רב על צימצום הנזק שהיא יכולה לגרום לו. 

 

לרוב בני האדם אינם אוהבים לשמוע ולקבל ביקורת. לפעמים דברי הביקורת מתקבלים בצורה שלילית, ואדם אשר מוכיח את חברו, אף אם זה לטובה, עלול לגרום לכך שחברו ישנא אותו ויהפוך בעיניו לאדם שפועל ומעוניין בכל דרך להכשילו.

 

בדרך כלל ביקורת נתפסת כפגיעה אישית או עלבון אישי. כשאדם מקבל ביקורת מהסובבים אותו הוא מרגיש בעצם שיש לו חיסרון מסויים. נכון, אף אחד מאיתנו לא מושלם ולכל אחד מאיתנו יש גם חסרונות, אך אף אחד לא אוהב להרגיש שמותחים עליו ביקורת ומדגישים בפניו עד כמה הוא לא מושלם, למרות שאנו מודעים לעובדה שאף אחד לא מושלם, וגם אף אדם לא מחשיב עצמו כמושלם.

 

גם אדם שהתדמית העצמית שלו נמוכה לא מוכן לקבל ביקורת המצביעה על חסרונותיו. הבחנה והצבעה על החיסרון גורמת לאדם להרגיש שה’פגמים’ שלו בולטים לעיני כל, ולכן חש הוא פגיעה בכבודו. לרוב, התגובות שיופגנו על ידי המבוקר לביקורת הן: כעס, יאוש, אנטי, דווקא, חוסר רצון לשתף פעולה, חוסר ביטחון, פחד להתנסות ולעשות שגיאות, וכמובן פגיעה ביכולת של המבוקר להיות ספונטני. אבל כשיודעים לומר דברי ביקורת בצורה נכונה, נוכל לגרום לאדם המבוקר לשמוע ולקבל את הביקורת, ובדרך זו נעזור לו לתקן את מעשיו ומידותיו. אדם שיודע לקבל ביקורת נמצא למעשה במצב של תיקון עצמי ובתהליך תמידי של עבודה על מידותיו, לכן הוא לא מרגיש שנאה כלפי המבקר.

 

בתורה כתוב: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך" – לא תשנא והוכח תוכיח, שני דברים שהתורה שמה ביחד באותו פסוק. למה? מכיון שההתרחקות משנאת הזולת היא זו המביאה לאמירת דברי תוכחה וביקורת. לא תשנא את אחיך בלבבך והוכח תוכיח את עמיתך – משמעו, על פי התורה, שאדם שאינו מוכיח את חברו, הוא בעצם שונא אותו ומפגין כלפיו חוסר איכפתיות. הוכחת הזולת ואמירת ביקורת נכונה, גם אם מחייבת היא לעיתים נקיטת צעדים קשים, היא האהבה האמיתית שבלב והפגנת האיכפתיות שלנו כלפי הזולת, כי בדרך זו אנו עוזרים לחברינו ומונעים מהם עשיית מעשים שיש בהם סכנה או פגיעה בסובבים אותם או בעצמם.

 

בנושא זה אומר רבי נחמן: אף על פי שתוכחה היא דבר גדול, ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו כשאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב:’הוכח תוכיח’, אף על פי כן לא כל אדם ראוי להוכיח.

 

על כך אמר גם רבי עקיבא: "תמה אני אם יש בדור הזה (בדורו של רבי עקיבא) מי שיכול להוכיח". ואם רבי עקיבא אמר זאת על דורו, ורבי נחמן הוסיף: "כל שכן" על דורו, צריכים אנו לומר כמה פעמים: כל שכן בדור שלנו אין מי שיכול להוכיח. מכיון שתכלית התוכחות ואמירת הביקורת היא להשיב את מי שמוכיחים מדרכו הרעה לדרך הטובה (מניעת פגיעה בו ובסובבים אותו), ולא לגרום לו עקב התוכחה ריחוק וכל שאר הרגשות תיסכול וזעם, כמו שאומר הפסוק: "ולא תישא עליו חטא".

 

אמירת ביקורת מצריכה אם כן חוכמה גדולה ולעיתים אף מומחיות, מכיון שלעיתים יכול להיגרם נזק גדול יותר. והסיבה לכך היא, כמו שהזכרנו לעיל, שאנשים שמוכיחים אותם ומבליטים את הרע שלהם נחלשים ונשברים ואומרים לעצמם: אם אני כל כך רע, איך אוכל לתקן את עצמי ולהשתפר? והם נופלים ליאוש ומאבדים כל תקווה לשפר מעשיהם. יוצא מכך שאדם שרוצה להוכיח ולמתוח ביקורת על זולתו גורם נזק שהוא לפעמים בלתי הפיך, ולא כפי שחשב שיועיל על ידי תוכחתו.

 

טעם אחר, אדם חושב שמה שהוא עושה זה טוב וישר. וברגע שמוכיחים אותו על מעשיו בלי לדעת איך להוכיח, עלול הדבר לקומם אותו ולא לקבל את התוכחות, וכך הוא ישאר במעשיו הרעים מבלי לתקנם. על כך אמר ה"חזון איש" זצ"ל: בזמן הזה איננו יודעים להוכיח, ועלינו להראות אהבה. דברי ביקורת הנשמעים עם אהבה יכולים לעזור הרבה יותר למבוקר, ואף למבקר להצליח במשימתו.

 

כל זה נאמר בין אדם לחברו. אבל מה קורה בין כותלי הבית, כשבני הזוג מוכיחים אחד את השני?

 

זוגיות היא מערכת המלכדת שני חצאי נשמה לנשמה אחת. תחושת הערכה מאחדת את בני הזוג, וזאת על ידי מילים טובות ופירגונים. ואילו תחושת חוסר הערכה מרחיקה בין השניים, בעיקר בעקבות ביקורת שאמר בן הזוג לזולתו. יתירה מכך, לאחר מספר פעמים שבני הזוג מעירים זה לזה ונכנסים ולוויכוחים, נרשם בזכרונו של כל אחד מהם, שביקורת פירושה ריב! לכן כשאחד מבני הזוג פותח בדברי ביקורת על זולתו פניו משדרות עויינות וסגירות, וכך גם נראה מקבל הביקורת. אולם אם ביקורת תסתיים בלא עויינות, ירשם בזכרונו של כל אחד מהם שאפשר לומר, להקשיב ואף לענות לביקורת ולהישאר ידידים.

 

איך אפשר להנהל תהליך של אמירת ביקורת ותוכחה ולסיים זאת בידידות?

 

נביט על דבריו של הגאון מוילנא, שמעורר אותנו ללמוד את דרכיו של הקב"ה, שלא הסתכל על האדם הראשון בשעת עשיית החטא, אלא המתין לו עד שלבש עלה תאנה ורק אחר כך פנה אליו.

 

בני הזוג צריכים לנהוג כך אחד עם השני. ברגע שאחד מהם רואה דבר שמצריך תיקון או חיזוק, ימתין יומיים-שלושה, יבחן היטב את המצב ויכין דברי ביקורת שיאמרו בצורה שלא תיפגע בבן זוגם, אלא שיתקבלו בהבנה, ובדברים אלו יסביר בן הזוג שכל כוונתו היא רק לצורך תיקון העניין ולא לצורך פגיעה או השמצה, ויאמרם על דרך חיובית שהיא ביקורת בונה עם הרבה אהבה, ולא בצורה של הערות הטחות והאשמות, אחרת הדבר יוביל למחלוקת בין השניים.

 

בן הזוג המבוקר צריך אף הוא לתרום לאווירה נוחה בזמן שיחה מעין זו, וישתדל שלא להפריע במהלך דבריו של המבקר, אלא יקשיב עד לסיומם. הקשבה בלא הפרעות מועילה מאוד, מכיון שבזמן שמבקרים אדם מסויים יש תחושה של שליטה. המבקר לא תמיד חש בנוח בזמן אמירת הביקורת בגלל תחושת השליטה המשולבת בביקורתו. נמצא איפא, שגם המבקר וגם המבוקר לא מרגישים בנוח בזמן שאחד מהם מוכיח והשני צריך לקבל את התוכחה.

 

ניהול שיחה כזו עם הקשבה ללא התפרצות אחד לדברי השני והמון אהבה, תגרום לתחושת הקלה על שני בני הזוג. כי בפעם הבאה כשאחד מבני הזוג ירצה להעיר או לבקר את בן זוגו, הוא לא יבטא את דברי הביקורת בנימת מתח ופנים כעוסות, והמבוקר לא ירגיש תיסכול וזעם ושתכלית התוכחה היא רק להבליט את חסרונותיו, מכיון שיש להם התנסות קודמת של אמירת התוכחה עם הקשבה והבנה, שגרמה לכך שהביקורת בינו לבינה הסתיימה באווירה ידידותית ונעימה.

 

אם אין מי שיכול להוכיח בדורנו, לפחות ננסה לומר את דברינו לזולת, רק לא לשכוח דבר מאוד חשוב –  לשלב בהם הרבה אהבה!