במקום הכי שמח בעולם
אולי עליתי על רכבת ההרים ונהניתי ממופע האורות האלקטרוני כשטינקרבל פיזרה את אבקת הפיה שלה. אבל זה לא מה שזכור לי מהמקום הכי שמח בעולם.
עמדתי בתור הארוך שהשתרך מהכניסה ל"מקום הכי שמח בעולם", מצפה ליום השמח שלי עם כל האנשים השמחים. מחשבות מכל הסוגים החלו להעסיק לי את המוח, כמו מאיימות לכבוש אותו. 'על מה לעלות קודם?' שאלה אותי אחת המחשבות כשנתתי את דעתי על המתקנים ש"המקום הכי שמח בעולם" מציע, 'האם לעוף במעגלים על דמבו, או לעלות שלב עם פיטר פן והפיראטים?'… 'לא, את ממש לא מתכוונת להיכנס לכוסות התה המסתובבים, את זה תשאירי לקשישות החביבות שנהנות להשתעשע בכוסות האלה עם הנכדים המתוקים שלהן!' התריסה בי מחשבה אחרת.
חשבתי על האסטרטגיה הכי טובה לתקיפת המתקנים עד למיצוי האחרון שבהם, ואז משהו תפס את עיניי. באחד התורים בהמשך עמד איש עם שני ילדים קטנים מקסימים. חוטים השתלשלו משולי בגדיהם, האבא לבש מעיל שחור ולראשו כובע שחור והיה לו גם זקן שחור ארוך. לילדים היו פאות קטנות בצדי הפנים ועל ראשם, מה שידעתי לכנות, ירמולקה.
מאמרים נוספים בנושא:
כבר ראיתי כיפות בעבר כילדה. וזה די סקרן אותי, עולמם של האנשים חובשי הכיפות. אבל אין לי בזיכרון שום תמונה של ציצית, פאות או יהודי דתי. הייתי מהופנטת. את מי כבר מעניין "המקום הכי שמח בעולם" כשמראה כזה תופס אותך? כשמראה כזה גורם לך לחשוב ולתהות, להתבונן על עולמם של האנשים מולך?
באותם ימים לא הייתי מאלה ש"שיטת הביצוע" שלהם הייתה להפגין רגשות, לחשוב שמשהו יכול 'לגעת' בי. אם ראיתי סרט עצוב, הייתי עושה הכל כולל לנשוך את השפתיים רק לא לתת לדמעות לגלוש החוצה. העולם לא ייכנס אלי, ואם הוא הצליח, ממש לא התכוונתי להראות את זה כלפי חוץ.
אבל הם ממש נכנסו לתוכי. הם עוררו את כל הרגשות הלא נעימים וגרמו למן געגועים לא מוסברים בפנים. הרגשתי שאני באמת שייכת אליהם, ואם רק יכולתי להישאר איתם לא הייתי הולכת לאיבוד יותר. אני צובטת את היד קצת יותר חזק מהרגיל כשמשהו כזה קורה לי, ולו רק כדי להתעורר ולשמור את הדמעות בפנים, לא לתת להן לחמוק מתוך העיניים אל העולם שבחוץ.
התור החל להתקדם וזה די עצבן אותי, הם התקדמו וגם אני עד שדרכינו נפרדו.
שנים אחרי אותו מפגש. אין לי שום זיכרון מאותו יום חוץ מאותם רגעים בהם עמדתי בתור ל"מקום הכי שמח בעולם". אני בטוחה שעליתי על רכבת ההרים. אני בטוחה שנרטבתי אחרי שירדתי מהר נתז המים. אני בטוחה שהלכתי למחזה המרהיב של זיקוקי הדינור ושל מצעד האורות האלקטרוני כשטינקרבל מרחפת לה מעל האנשים בפארק ומפזרת את אבקת הפיה שלה. מן הסתם גם אכלתי גלידה ושתיתי מים. אבל כל מה שעניין אותי והעסיק את המחשבות שלי היו האבא ושני הילדים המקסימים שלו.
היו לי עוד כמה מפגשים כאלה בחיים, כל אחד עם הכוח והעוצמה שלו, כל אחד ורמת קריאת ההתעוררות שלו, תזכורת לנשמה הרדומה שלי. הציצית, הכיפות, הפאות, הזקנים, ראשים מכוסים – כובעים וכיסויי ראש, היהודים הדתיים שפגשתי במהלך חיי, הם היו ועדיין שופר חי שקורא בקול גדול את מילותיו של הרב שלמה קרליבך זצ"ל: "תחזרו שוב. תחזרו שוב. תחזרו לארץ של הנשמה שלכם. תחזרו למי שאתם. תחזרו למה שאתם. תחזרו שוב…"
אולי גם זה יעניין אתכם:
התחלתי להאמין שכל מה שראיתי הם, למעשה, דברים שיש בהם כוח אדיר, מצווה אדירה, משהו שאי אפשר לתאר או לדמיין. חשבתם פעם למה האנטישמים מרגישים כל כך מאוימים מהסימנים האלה? למה היצר הרע עמל יום ולילה כדי להרתיע את החוזרים בתשובה מהסימנים האלה? ולמה המטרה שעומדת בראש סדר העדיפויות שלו היא לגרום ליהודים להיטמע בין הגויים (כמי שחיה בחו"ל זה משהו מאוד מוחשי) ולאבד את הייחודיות שלנו?
אולי בגלל שהסימנים האלה לא רק משמשים כוח עצום של קריאת התעוררות לנשמות הרדומות, אלא גם קריאה לאומות העולם שלא מוכנות להיכנע בפני מלכותו של בורא עולם. הם מסמלים את הסוף של הכוח המדומה, ומזכירים להם שיום אחד הם יצטרכו לעשות את זה – להכיר במלכותו של בורא עולם השליט האחד והיחיד, המנהיג הבלעדי של העולם כולו ושאין עוד מלבדו!
לא מזמן שמעתי באחד משיעוריו של הרב ברוידא שהסימנים האלה הם מצוות אדירות, שכל שנייה שאנו מקיימים אותן השכר עליהן הוא משהו שהדמיון הכי פרוע לא יכול לייצר, ושיש להן קול חזק מאוד, כזה שקורא לכל הילדים של הקב"ה לחזור אליו.
תודה רבה לכם אבא ושני ילדים מקסימים, וכל אלה שפגשתי במהלך חיי, שעזרתם לנשמה שלי להתעורר, ואולי לעוד כמה אנשים.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור