ברכת הבריאות

 

 

פרץ הדמעות שניגר מעיניהם של האב, האם והרעיה לא פסק ולא נעצר.

 

המעמד היה מרטיט, לראות את הבן, הבעל, האברך השקדן יושב לראשונה מאז שעבר את הניתוח המסוכן בליבו, על כיסא גלגלים ומברך ברכת "אשר יצר את האדם בחכמה" בפעם הראשונה מאז שחלפה הסכנה הנוראה. הוא מרגיש שחייו ניתנו לו במתנה בחסדיו וברחמיו העצומים של בורא העולם.

 

קשה מאוד לתאר את הרגשתו, ולהתחבר ולו במעט, לתחושותיו של מי שחייו היו תלויים לו מנגד, וניתנו לו במתנה, ועכשיו יושב ומברך "אשר יצר את האדם בחכמה" מילה במילה, בכוונה ובריכוז עצום מלא רגשות עזים של תודה ורוממות, ומתוך בכי ויראת אלוקים אמיתית מוסיף ברטט "וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים", והוא יודע שהמילים "חלולים חלולים" פירשו המפרשים שהכוונה לאותם איברים כמו הלב, הריאה, שכה הרבו לבודקם ולתקנם בגופו בימים האחרונים…

 

אין ספק שרגע השיא המיוחד היה בזמן שהחולה ניסה לומר את המילים "שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת" ולא יכול היה לסיימם.

 

ההורים והרעיה העידו שמעמד רם-הוד כזה של התרוממות רוח והודיה לנותן החיים ומקיימם לא חשו מעולם. תוגה, עצב וחרדה המהולים בשמחה ובתקווה להחלמה והבראה לאב הצעיר שעולליו ממתינים לאביהם החסון והתמיר שישוב איתן לביתו.

 

רבי משה בן מכיר בעל "סדר היום" מרבותינו הגדולים הקדמונים, כותב בספרו שמי שאומר ברכה זו בכוונה מילה במילה, לא יחלה כל ימיו ולא יצטרך לרופא ולא לרפואתו. גם רבינו "החפץ חיים" כתב שאמירת ברכה זו מילה במילה בכוונה, מועילה הרבה להינצל ממחלות וכדומה, וידוע גם על גדולי ישראל בזמנינו שהמליצו על חינוך בברכה זו כעצה טובה להינצל ממחלות.

 

המשגיח הגאון הצדיק הרב שלמה וולבה זצ"ל, אמר שברכת "אשר יצר" היא היחידה שמוזכר בה "כסא הכבוד" ("גלוי וידוע לפני כסא כבודך").

 

במהלך רגעי הסכנה לאותו החולה, יעץ אחד מחשובי הרבנים לבני המשפחה ששאלוהו במה להתחזק, שיקבלו על עצמם לברך ברכות בקול ולא בלחש. אין לתאר את המהפך שחל במשפחה כתוצאה משינוי קל זה.

 

הרבה זוגות עיניים קטנות של ילדים בבית, בוחנים כיצד אבא ואמא מברכים. כל הילדים החלו לחקות את ההורים, ולפתע "גילו" בבית עשרות רבות של "פגישות" והתחברויות עם חסדיו ורחמיו של הקב"ה אם ב"פוקח עיוורים" ואם ב"בורא נפשות רבות וחסרונן" ואם ב"שכוחו וגבורתו מלא עולם". כל זה מגביר את רמת האמונה בבית. לומדים לייחס כל דבר קטן וגדול לשורשו ולמקורו.

 

קיימת תקנת חז"ל כי חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר: "ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו’". "אל תקרי "מה" אלא "מאה". תקנה זו תוקנה בהקשר לכך שבזמן דוד המלך עליו השלום, מתו מאה בחורים בכל יום, ולא מצא שום עצה לעצור המגפה עד שתיקנו לברך מאה ברכות בכל יום – והמגפה נעצרה.

 

מיסוד עניינה של "ברכה" בכלל, וברכת "אשר יצר" בפרט:

 

רבותינו לימדונו כי שורש המילה "ברכה" הוא מלשון מלאכת "הברכה" (מבריך) שעניינה חיבור שני ענפים, לצורך שיבוח הפרי וכדומה.

 

כמו כן קשורה מילה זו למילה "בריכה" שעניינה מילוי כלי בתוכן גדוש. וכאן טמון הסוד. כשאדם רוצה ליהנות מכל דבר מן העולם הזה, הרי עליו לבטא הכרה עמוקה בשורש הכוח של הווייתו של אותו הדבר המהנה. "אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה", אומרים חז"ל, "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו גוזל להקב"ה".

 

כל זמן שאין האדם מחבר (מבריך) בין המוצר ליוצרו האמיתי, אין לו רשות להשתמש במוצר. "לה’ הארץ ומלואה". ואין לאדם רשות להשתמש בכל "הארץ ומלואה" עד שישלם ה"תשלום", שהוא – ההתחברות התודעתית וההכרתית העמוקה שלו עם מי שעשה, יצר ונתן את כל האמצעים הנדרשים לכך שתפוח זה יצמח לפרי מתוק.

 

כשאדם מחבר ו"מבריך" בין המוצר ליוצרו הרי הוא כאילו "אוכל משולחנו של הקב"ה" ואז מתיר לעצמו את השימוש באותו דבר הנאה, ועל זה נאמר "והארץ נתן לבני אדם", אחרת הוא "גזלן" ו"מועל בקדשי שמים".

 

כשהדברים נוגעים לבריאות הגוף ופעילותו התקינה – הרי שכאן האדם ממש נוגע ביסוד בריאותו וקיומו. כשמייחס אדם את בריאות איבריו, הנקובים והחלולים, על כל מערכות הגוף המורכבות לבורא העולם, הרי הוא מתחבר (מבריך) למקור החיים בעצם הכרתו שכל חייו, כל נשימה ונשימה, כל תפקוד תקין של כל איבר ואיבר בא ממקור החיים. עצם תודעה זו מחברת אותו יותר ויותר להקב"ה, והוא פחות נתון למחלות וכדומה.

 

יש כאן הכרזה מתמדת מידי יום ביומו מאה פעמים כי "ה’ הוא האלוקים (בעל הכוחות כולם) ואין עוד מלבדו", ואז כמו שלימדנו הרב חיים מוולוזין ע"ה – "אין שום כוח רע בעולם שיכול לו" ("נפש החיים" שער ג’, פרק יב).

 

רבי זאב אידלמן זצ"ל הביא רמז לכך, שאמירת ברכות בכוונה בכוחה להביא כל מבוגר וילד ליראת שמים, ואנו כל כך נכספים לחנך את עצמנו ואת צאצאינו ליראת שמים, דבר החסר ונחוץ כל כך בזמננו. בתפילת "מגן אבות" ששם נאמר: "לפניו נעבור ביראה ובפחד", כיצד? על ידי "ונודה לשמו בכל יום תמיד – מעין הברכות".

 

וזהו בדיוק לשון הפסוק בתורה בעניין מאה הברכות "ועתה ישראל מה (מאה) ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו’". ואותה "יראה" באה על ידי מאה הברכות – מאה תזכורות של אמונה מידי יום.

 

מה נפלא היה המחזה, בו "כולל" שלם בן כארבעים לומדי תורה, עם נשותיהם וילדיהם, קיבל על עצמו לברך "אשר יצר" בכוונה, מילה במילה במתינות, מתוך סידור, מבלי לעשות כל פעולה קטנה או גדולה כדי הברכה (כמו ניגוב הידיים וכו’) וכל זאת כזכות לרפואתו של תינוק של אחד האברכים.

 

התיקון הכללי בכל הבתים היה עצום, ואין מה לומר כי התינוק שב לאיתנו תוך כשבוע, כל האברכים והלומדים ממשיכים גם הם היום בהנהגתם זו, משום שהקפדה והתבוננות במהותם ועניינם של הברכות מתוך כוונה ורגש אמונתי הוא פשוט חיים בעולם גבוה, נעלה ומרומם הרבה יותר. עולם אחר, איכות חיים יומיומית באוויר פסגות רוחני אמיתי.

 

כדאי לנסות להפעיל את המהפכה הזו בבית, ויפה שעה אחת קודם!

 

(מתוך: כתב העת "עת לחשוב" גליון מספר 10).