גונב האורות

זה היה במוצאי שבת. ירדתי מהאוטובוס, וכרגיל – הדבר שמאפיין אותי ואת החיים החדשים שלי כאן בישראל – הלכתי לאיבוד. הולכת וחוזרת ברחובות, חשוך ומפחיד, אפילו מעצבן, אבל אמרתי תודה רבה לבורא עולם מתוך הבנה שלמה שהכל לטובה והכל ממנו.

נשמתי לרווחה. הידיעה הזו עושה טוב בלב, הקלה נפלאה. והייתה עוד סיבה, תוך כדי ההליכה הגעתי לקבוצת אנשים חובשי כיפות באזור שהחל להיראות לי מוכר.

עצרתי והתקשרתי לחברה שלי, שאמרה לי שהיא כבר יוצאת אלי, למקום בו אני נמצאת.

אין לי מושג איך זה קרה, פתאום בחור עם כובע גרב ניגש אלי ושאל אם אני צריכה עזרה.

"לא תודה" אמרתי לו. אבל הוא, משום מה, התעקש שאני צריכה את העזרה שלו. הרגשתי מאוד לא נוח, רציתי ללכת, אבל פחדתי ממנו מאוד.

מאמרים נוספים בנושא:

ליהנות משני עולמות

רישיון לנצח

בלילה של חורף

ניסיתי לברר מי הוא, אבל הטלפון צלצל. חברתי הייתה על הקו. הבחור עם הכובע גרב לקח לי את הטלפון מהיד ואמר לה לבוא למקום בו היינו כדי לפגוש אותנו. "בואי, אמרתי לה לאן להגיע" הוא אמר לי כשיד אחת שלו תופסת את ידי והשנייה מונחת על גבי.

משכתי את היד שלי וניסיתי להתרחק ממנו.

"היי, מה קורה? למה את כזו מתוחה? אני מלמד מדיטציה, אני רואה שאת צריכה עזרה. את באמת צריכה להירגע" הוא אמר.

קפאתי על מקומי. שנים של התעללות בילדות הכריחו אותי להכחיש שהסיטואציה הזו קוראת לי, שוב, להכחיש את ההרגשות האיומות שהרגשתי אז ולהמשיך לשתוק. פחדתי.

חברה שלי התקשרה שוב ואמרה שהיא ממש מעבר לכביש. הוא לקח את הטלפון ואמר לה, "סבלנות, אנחנו במרחק של חמש דקות ממך".

"בואי, אקח אותך אליה" הוא אמר, והחל להוביל אותי לכיוון שהיה נראה לי בדיוק הכיוון ההפוך מהמקום שחברה שלי מחכה לי. פחדתי. לא אמרתי מילה. אבל ככל שעברו השניות הבנתי שהמצב ממש לא טוב, שמשהו פה לא בסדר ממש. 'אלוקים, תעזור לי בבקשה…' צרחתי בתוכי.

לא יודעת איך, כנראה שפעלתי על אוטומט, חייגתי לחברה שלי שוב. הפעם הבחור הזה התעצבן וצעק עלי. "למה את מתקשרת אליה? עוד כמה דקות אנחנו מגיעים!"

באותו רגע נעמדנו ליד פנס תאורה של הרחוב, וראיתי את הפנים שלו. הבנתי שהחשדות וההרגשה שניקרה בי בפנים היו נכונים – זה אדם רע מאוד! איפה הוא ואיפה עזרה? הצילו, מה הוא מתכוון בכלל לעשות? מה עובר לו בראש???

שוב פעם, לא יודעת איך ואולי שוב פעלתי על אוטומט, פשוט הסתובבתי והלכתי במהירות. התקשרתי לחברה שלי והשארתי אותה איתי על הקו.

"חכי רגע" הוא צעק.

אבל אני לא הסתובבתי ולא עצרתי. רק צעקתי לו שיעזוב אותי. ולמרבה הפלא, ולמזלי הרב, זה מה שהוא עשה.

כשחזרתי הביתה הרגשתי נורא. נגעלתי מעצמי. איך נתתי לזה לקרות לי? איך הגעתי למצב הזה? למה לא אמרתי לו מההתחלה, ובנחישות, שאני לא רוצה שום עזרה ממנו? שילך ממני? שלא ייגע בי?

התפללתי לבורא עולם וביקשתי ממנו שיעזור לי להבין.

אולי גם זה יעניין אתכם:

תודה שאני כאן

לב מסוכסך עם אלוקים

הכתובת היחידה

שליח מסתורי

באותו ערב חזרתי עם חברה שלי מהכותל, שם התפללתי שעות במהלך השבת. 'ישויות חשוכות ומפחידות הובילו את הבחור הזה אלי' חשבתי לעצמי תוך כדי ההתבוננות. 'אכלנים לא קדושים' מחפשים כל הזמן לבלוע עוד ועוד מהאור האלוקי כי הם לא יכולים לייצר אותו בעצמם.

הרגשתי גם שפשוט נפלתי, אבל הייתה לנפילה הזו סיבה – לנקות בתוכי את האורוות. נתתי לכוחות הרעים האלה, ל"שומר" הנורא הזה, להרגיש שאני מפחדת ממנו יותר מהיראה שצריכה להיות לי מבורא עולם. שכחתי מי אני ונבלעתי לתוך העולם המסוכן הזה.

אני בת של מלך. ואני צריכה, בעזרת השם והרבה תפילות, לשמור על עצמי. להגן על עצמי מכל מיני 'שומרים' ו'אנשים אדיבים' שמציעים עזרה. אולי בגלל שאני קצת חדשה בשכונה כמו שאומרים, ואולי גם בגלל אותה התעללות שחוויתי בילדות, התעללות שפשוט משתקת אותי, התעללות שהגיע הזמן לעשות לה סוף! לא לאפשר לה לגנוב ממני את עצמי, את הנשמה שלי, את הגוף שלי.

נזכרתי ביוסף הצדיק שהיה מקוף באומה טמאה ואיומה, אבל הוא אף פעם לא שכח מי הוא ובנו של מי הוא, הוא לעולם לא השתחווה ונכנע לאף אחד. זו הסיבה שבגללה הוא היה מסוגל להאיר באור גדול גם בטריטוריה של האויבים הכי גדולים של עם ישראל.

זו הייתה תזכורת נפלאה. גם אני צריכה לעשות את זה. לשמור על האור הזה ששום 'אכלן לא קדוש' מנסה לשאוב ולינוק אותו, ממני, ומאיתנו. לשמור עליו מכל משמר. זה אוצר עצום שבורא עולם נותן לנו, האור שלו.

נכון שבהיסטוריה שלנו כעם ישראל נשדדנו ונבזזנו, שהתעללו בנו לא פעם אחת, שעברנו טראומות איומות, גירושים, מוות ורדיפות… ערימות של סבל עד לשמים. אבל עכשיו זה שונה. אלוקים נתן לנו את ארץ ישראל, אנחנו צריכים להאמין בה, לאמץ אותה לחיקנו, להיות נאמנים לזהות שלנו. אם נעשה את זה, כמו יוסף הצדיק, יהיה לנו את הכוח להאיר, לשגשג ולהצליח, בפרטיות ובכלליות. להצליח עם האתגרים הלאומיים שלנו, ומצד שני גם בפרטיים, בהתמודדויות עם הפחדים. כי העיקר הוא, לא לפחד כלל! לא לאפשר לשום גונב אורות לקחת מאיתנו את היקר לנו מכל.

יהי רצון שנזכה לקדושה הפרטית והכללית, לאור האלוקי שיאיר בנו כל הזמן ונהיה ממלכת כוהנים ועם קדוש, אמן.