הגאווה היהודית

כולם יודעים שדבר ללא בסיס לא
יכול להתקיים. והבסיס שחסר פה זו
הגאווה היהודית! אז איך אפשר לדרוש
מאנשים שלא יודעים מי הם ומהו
תפקידם בעולם שיתגאו במה שאין להם?
 
 
לא מזמן אירעה תקרית מביכה, קטנה אומנם, אך בעלת משמעות עמוקה ואמיתית. התקרית הדיפלומטית בה השתתף סגן שר הבריאות, הרב יעקב ליצמן, עוררה סערה כשליצמן סירב ללחוץ את ידה של סגנית ראש הממשלה ושרת הבריאות של בלגיה – לורט אונקלינקס, בכינוס השנתי של ארגון הבריאות העולמי שנערך בז'נבה.
 
כנראה שאותה בלגית לא באה ממקום שבו חיים יהודים חרדים, לכן לא הכירה מקודם את שלל הדברים "המוזרים" והמאוד לא רגילים שקיימים ביהדות, ולא את התנהלותם והלכותיהם של היהודים.
 
עניין לחיצת הידיים (או יותר נכון אי לחיצתן) כבר כמעט עורר מהומה לפני מספר שנים, כאשר אישה חרדית (רעייתו של המשפיע החב"די המפורסם רבי שבתי סלבטיצקי) לא לחצה את ידו של ראש הממשלההבלגי במהלך אירוע ממשלתי נחשב. אולם מקרה זה הסתיים בגילויי הבנה וסלחנות בגלל אותו משפט שהיה מוכן מבעוד מועד אצל הגברת ונשלף ישר במקום: "אדוני ראש הממשלה, את ידיי אני מנועה מלהושיט לך מפאת הגבלות דתיות, אבל לא את ליבי הרחב…" התירוץ המחוכם הזה שבר באותו רגע את חומות הניכור שאוטוטו נבנו, ומבטי התדהמה התחלפו עד מהרה בחיוכים של פייסנות והבנה.
 
במקרה שאירע עם הרב יעקב ליצמן, סביר להניח שלא נשמעו משפטי תירוץ סלחניים ואת שרת הבריאות הבלגית הוא הצליח כנראה להוציא מן הכלים, עד שאת דבריה ביטאה בדף הפייסבוק שלה באומרה: "הידיים שלי נקיות… בפעם הקודמת זה היה איראני. עכשיו זה שר הבריאות של ישראל, כאן בז'נבה"…
 
ולנו, יהודים מאמינים, אין בכלל ספק שהרב ליצמן נהג כפי שכל יהודי ירא שמים היה צריך לנהוג. עם ישראל לא צריך למצוא חן בעיני האומות, ופה נדגיש שאין הכוונה להביא עלינו בכוונה תחילה את שנאת האומות, אך כאשר נתקלים בדבר שאינו בקו ישר עם ההלכה, לא ננסר אותה כדי שתתאים לנו, אלא נתאים את המקרה אל ההלכה.
 
ההלכה נמסרה לנו מזה דורי דורות, היא עתיקה ומיוחדת, והיא בעצם זו ששומרת עלינו כעם אחד. לכן לא ייתכן שננסה "ליישר" זוויות ונטשטש עקבות גם בגלל אי נעימות, לחץ חברתי או רווח כלכלי עצום. זה המקום להניף את דגל הגאווה היהודית שיתנוסס למרחוק כדי יראו כל עמי הארץ כי "ה' הוא האלוקים"!
 
בורא עולם בחר בנו מכולם להיות לו לעם. אין ספק שזוהי זכות עצומה, אך לצידה מונחת גם חובה. יהודי שגאה באמת שלו, זוכה לשמור על עצמו ועל נשמתו כיאות. הוא בטוח לא יתחנף לאף אחד ולא יתרפס בפניו, בדיוק כפי שאף פעם לא הגיעה לאוזנינו שמועה על אריה שהתרפס בפני עכבר, שכן האריה הוא חסון וחזק והוא זה שזכה בתואר "מלך החיות" ולא העכבר. הליכתו האצילית בלבד מעוררת הוד ותחושת כבוד. הוא לא מתבייש ברעמה הענקית והמלכותית שעל ראשו, גם לא מנסה לגלח אותה כדי שלא יזהו אותו או כדי להיות "גוד-לוקינג" כלשון העם. הוא מבין שהרעמה האדירה הזו מעניקה לו את מראהו המרשים ואת תוארו המיוחד כמלך החיות.
 
כך צריך לחוש כל יהודי באשר הוא, להיות גאה במעמדו העליון כיהודי, כי אומנם בגופו הוא אדם וגם מי שאינו יהודי נברא באותו מבנה גוף ונקרא אדם. אך התואר המיוחד: "יהודי, בחיר הבריאה" הוא זה שמבדיל אותו משאר האומות ומגביהו מעל כולם. והרי גם האריה וגם חתולת הרחוב שמסתובבת בין הפחים, כזו שכל רחש מקפיץ אותה ממקומה בבהלה, שניהם שייכים לאותה משפחה – משפחת החתוליים. אך האריה עומד מעל כולם ללא חת משום שהם שונים לגמרי במהותם. הוא מלך החיות, והיא הייתה ותישאר סתם חתולת רחוב תועה.
 
עם קום המדינה החליטו המייסדים כי פה, בארץ הזאת, יקום דור חדש שעומד ללא חת מול אויביו, דור של יהודים גאים בארצם. לשם כך, אמרו, יש לזנוח מאחור את כל הקשור לעבר, התורה והמנהגים, חגים וקדושה. הם טענו כי בארץ אין צורך בכל הסממנים היהודיים. משנתם התבססה על כך שכל סיבת הסבל והגלות של עם ישראל, ובמיוחד בשואה האיומה, היה בשל התבדלות היהודים מן העמים. הם היו בטוחים שהבדל זה גרם לשנאה התהומית והעמוקה, לכן החליטו להשיל מעליהם את הכל ולהיות ככל הגויים, להתחבר אליהם ולהחניף להם, והיום אנו נוכחים לדעת שהם התבדו בגדול.
 
מהסקרים עולה כי בישראל אחוזי הפשע בקרב בני הנוער הם מהגבוהים ביותר. האם זהו הדור הנאור אותו חפצו המייסדים להקים? כפי הנראה, התשובה היא לא. שכן, מסתבר שהם רצו להקים דור של אנשים משכילים ונאורים שיתרמו למדינה, והכי חשוב, שיפריחו את שממותיה ויהיו בעלי אידיאל קדוש לארץ ישראל, שילחמו למענה בעוז וברצון. ומה יצא מזה? חבר'ה שהולכים עד להודו כדי לחפש את עצמם ובשביל להעניק לחייהם משמעות, התבוללות בממדי ענק, נישואי תערובת… והרשימה עוד ארוכה.
 
כך או כך, דור שאפשר להתגאות בו ולומר עליו "הנה דגם היהודי החדש שיצרנו!" אין להם, לאותם מייסדים, מסיבה פשוטה – זה לא קרה. כולם מבינים שדבר ללא בסיס לא יכול לעמוד על מכונו. ומה הבסיס שחסר פה? הגאווה היהודית! אז איך בכלל אפשר לדרוש מנערים ונערות שלא יודעים מי הם ומהו תפקידם בעולם שיתגאו במה שאין להם?
 
הגאווה מוצאת את מקומה רק כאשר נצמדים לשורשים, למה שניתן לנו לפני אלפי שנים במעמד הר סיני – התורה הקדושה. לא להרגיש בושה מהמחשבה של "מה יגידו?" כשנקיים אותה, כשנרגיש מחוברים אליה. וכמו שאומר רבי נתן מברסלב: "כי צריך להיות חזק ואמיץ וגיבור חיל מאוד לעמוד כנגד המונעים בעבודת השם, בבחינת: 'ויגבה ליבו בדרכי ה'" (ליקוטי הלכות).
 
ואצל מי ראינו את זה בצורה בולטת וברורה? אצל מרדכי היהודי שלא הכניע עצמו כלל ועמד מול המן ללא חת, ועליו נאמר: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" – זוהי גאווה יהודית אמיתית הנובעת מיראת שמים כנה. יהי רצון שנזכה לזה כולנו, אמן.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, לייזר בימס