הגדרה מבלבלת

נכון, העולם הזה מבלבל. הוא כל כך מבלבל, שאנחנו לא תמיד יודעים שאנחנו מבולבלים.
 
זה כל כך שגור ונורמאלי להיות מבולבל, עד שאפילו בעולם של הילדים זה מקובל כשהם צופים בדמות שכל מהותה היא הבלבול בהתגלמותו.
 
אז למה, בעצם, אני טורחת "לבזבז" על זה מילים?
 
כי האמת לאמיתה היא, שזה ממש לא טוב להיות מבולבל. אף אחד לא אומר את זה יותר כי זה כאילו מובן מאליו, דבר שאין צורך לומר אותו בקול רם או שחור על גבי לבן. אבל בעולם של היום, בלי ששמנו לב, בטעות התחמק לו הבלבול ממצב לא רצוי לערך מהותי ולדרך חיים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
בגד או חזון?
די לחיצוניות!
מי אני?
 
זה אופנתי להיות קצת מבולבל, וזה גם בידור מצחיק לילדים. זה דבר שבשגרה שכבר למדנו לחיות איתו, ואפילו הגדלנו לעשות וקידשנו את חוסר ההגדרה.
 
הרי עלינו לקבל את כל הגוונים השונים שקיימים בנו ואת השטחים האפורים ולהמשיך להרגיש חסרי זהות ברורה. כך אנחנו יכולים להמשיך להיות נאורים, אנשי העולם הגדול, קוסמופוליטיים, מעל ההגדרות הסוגרות, הכובלות והפרימיטיביות.
 
כל ניסיון להגדיר את עצמנו מכל בחינה שלא תהיה – פרטית או כללי – נתקל בהתנגדויות חריפות. כביכול, אם נסכים לזה אז לא תהיה דרך חזרה ונצטרך לבלות מאחורי סורגי ההגדרה הזאת עד סוף ימי חיינו בלי להשתנות כלל.
 
ואני שואלת את עצמי, מה כבר קרה? מה הבעיה להגיד בקול רם שאני אישה, שאני אשכנזייה, שאני ישראלית ושאני יהודייה? למה הקושי הגדול המתווסף לשיוכים הללו? הרי זו האמת, למה זה מרגיש כל כך כבד? זה כמו להרגיש שעם כל שיוך שכזה השרשרת על הרגל שלי נהיית כבדה יותר ומקרקעת אותי לאדמה.
 
אז אתם יודעים מה? עדיף להישאר בלי שיוך. זה מקל על העניינים. ככה אני לא מחויבת. אני יכולה ללבוש מה שאני רוצה, לעבוד במה שאני רוצה, לבשל ולאכול מה שבא לי ולחיות ולהיטמע בכל מקום בעולם.
 
אבל לפעמים, אפילו כשאני בוחרת לא להגדיר את עצמי או להשתייך, המציאות מאלצת אותי להיכנס לתוך הגדרה זו או אחרת גם כשזה לא נוח לי בכלל, וזה בעצם מה שגורם לי לבלבול. בפער בין המצוי לרצוי נוצר דיסוננס וחוסר איזון בין הרצון שלי להיות חופשה ולא מחויבת, לבין כורח המציאות שמציב אותי מול עובדה מוגמרת.
 
הסטירה הזאת גורמת לי חוסר ביטחון, פחד והרגשה של חוסר שליטה כשאני נאלצת לבחור צד בעל כורחי, או שהמציאות מפלה אותי רק כי אני אישה/ אשכנזייה/ ישראלית/ יהודייה…. ואז אני סובלת. במיוחד כשאני מגישה שכופים עלי משהו שאני לא מסכימה ולא רוצה להיות בו. אז אני ממורמרת וכועסת, עצבנית ומיואשת.
 
אבל מה יקרה אם לרגע ארפה מכל הפחד והשליטה ואסכים להיות ולחיות על פי ההגדרות?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אני, כי זה הכי מקורי
אני או אחרת?
שמחה  להיות אני
אני לא 'ברסלבר'!
 
מה יקרה אם אסכים להיות אישה? כזאת שמגישה לבעלה כוס תה עם צלוחית קטנה של עוגיות שאפיתי, ואחר כך מפנה את הכלים ומנקה אחריו את הפירורים שהשאיר על הספה בשמחה ובהשלמה?
 
מה יקרה אם אסכים להיות אשכנזייה, לבנה, פולניה, ולא אתבייש לשמע הבדיחות על הרגל הקרושה ועל החיבוקים הקרירים שאני מעניקה?
 
מה יקרה אם אסכים להרגיש ישראלית, ציונית, אוהבת את הארץ וגם גאה בה, פעילה למענה ויודעת שפה אני רוצה לחיות למשך כל ימי חיי על פני האדמה?
 
ומה יקרה אם אסכים להזדהות כיהודייה? נכון, יש מאחורי ההגדרה הזו שייכות כבדה ועתיקה של אלפי שנים, של התחייבות להסיר את הספק ולהאמין בסיפורי התורה, של עול מצוות ואולי שינוי מהותי של חיי.
 
אבל אני גם יכולה להזדהות כיהודייה ולהרגיש שייכת לעם שלי גם אם אני רק גרה פה, מרגישה שייכת לסביבה, למשפחה והחברים. נולדתי יהודייה ואני גם אמות כזאת כנראה, וחוץ מזה בפסח אני חוגגת ליל הסדר כמו כולם…
 
מה יקרה אם נפסיק להיאבק בהגדרות ונתחיל לקבל אותן בפשטות, כמו שהן, בלי שזה ידרוש מאיתנו לשנות או להשתנות?
 
זה כבר עניין אחר לגמרי. למה? כי הדבר היחיד שיידרש מאיתנו הוא לקבל את עצמנו ולדעת שאנחנו שייכים, מזוהים. פרט אחד בתוך הכלל שאליו כדאי וראוי להיות נאמנים לו.
 
אולי, כשהיום הזה יגיע, כשנסכים לקבל את התפקיד שלנו בעולם הזה באהבה, נהיה קצת פחות מבולבלים, כל חתיכה מהפאזל תתיישב במקומה ויחד נצליח לראות את התמונה השלמה.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com