הדשא של השכן טעים יותר

מאז שעברנו דירה וגיליתי את
השכנה המושלמת שלי השאלה הזו
לא מפסיקה לנקר לי בראש, הייתכן?
הדשא של השכן הוא לא רק ירוק יותר
אלא גם טעים יותר?!?
 
 
מיד אחרי שעברנו דירה, "השכנה המושלמת" שלי הציעה לי את עזרתה בכל מה שאפשר.
 
ויום אחד ביקרתי אצלה. איזה בית נקי. כן, זה נחמד, אבל לא צריך לעשות מזה כזה עניין, נכון? בכל אופן, נא להכיר – גברת ניקיון, השכנה היקרה שלי, עמדה שם, בבית הנקי והמבריק שלה. הילדים אומנם עדיין בבית הספר, אבל הסקרנות שלי גברה ככל שהרגעים חלפו, כי מאוד, אבל מאוד, רציתי לפגוש אותם, חלק מהם בגיל של הילדים שלי, אולי הם יהיו חברים?…
 
ואז הם הגיעו, הילדים שלה. כאלה מושלמים, מסודרים מכף רגע ועד ראש (כן, גם אחרי יום לימודים). אלוקים, אפשר לקבל משהו יותר מושלם מזה?
 
אף פעם לא ראיתי את הילדים שלה רבים או מתווכחים, גם את אמא שלהם לא שמעתי מרימה את הקול אפילו פעם אחת.
 
ויום אחד התקשרתי אליה, והיא בכזו נונשלנטיות, עונה כאילו כל מה שיש לה לעשות הוא רק לחכות לשיחת טלפון שלי ולשאול אותי 'מה שלומך רחל, איך אפשר לעזור לך היום?'
 
אנחה.
 
אני מנסה לחשוב על משהו שלא ביקשתי ולא קיבלתי ממנה – תפוחי אדמה, מיץ תפוזים, דבק… וואו, שמישהו יעצור אותי.
 
הילדים שלה אף פעם לא מאבדים את שיווי המשקל שלהם, אתם מבינים למה אני מתכוונת. כי הם כאלה מושלמים, כאלה מחונכים, כאלה מסודרים. פעם, אפילו ראיתי את בת השנתיים המתוקה שלה מנקה את הרצפה עם מגבונים, מנסה לחקות את אמא שלה, גם היא כנראה לא סובלת בלגאן ורצפה מלוכלכת. גם היא מושלמת כמו אמא שלה, שתיהן אוהבות בית מסודר טיפ-טופ.
 
ביום חמישי בערב, ריח ניחוח עולה מביתה. היא כבר בישלה כמעט את כל התבשילים לשבת, וכמובן, כיאה למושלמת, אפתה את החלות הכי מדהימות וטעימות (הייתכן? הדשא של השכן הוא לא רק ירוק יותר אלא גם טעים יותר?!?…)
 
בכל אופן, היא השכנה המושלמת שלי. ואני, אוי ואבוי, כל כך רחוקה מזה, אבל אני ברת מזל שיש לי שכנה כזאת, נכון?
 
אלא שכל המושלמות הזו גרמה לי לחשוב לא מעט על מה שקורה כאן, בעיקר איתי. כן, אתם בטח יודעים שהדשא של השכן ירוק יותר, ועכשיו אני גם מודה ואומרת לכם שהוא גם טעים יותר. מה לעשות, ככה זה כשאתה שקוע בצד השני של הגדר ולא בחלק שלך.
 
קנאה יכולה לגרום לנזקים איומים, אבל הסכנות הגדולות ביותר אורבות לך ברגע שאתה מתחיל להשוות את עצמך עם אחרים.
 
מאוד קשה לי אחרי שאני רואה את הבית המסודר להפליא שלה, בעיקר כשאני חוזרת הביתה, פותחת את הדלת ו… רואה את הבלגאן שחוגג אצלי בבית. כל החלקים של הלגו מפוזרים בסלון, ושוקו שנשפך על רצפת המטבח. כמה פעמים אמרתי להם, לילדים המתוקים שלי, לא להכין לבד את השוקו? אז למה הם לא מקשיבים?
 
אחרי שאני רואה את הילדים המסודרים והמושלמים של שכנתי היקרה והמושלמת, כשאני חוזרת הביתה, פותחת את הדלת ו… רואה את הילדים שלי רצים מפה לשם, משתוללים, החולצות שלהם לא מסודרות, והם נראים קצת מרושלים, את הבוץ בנעליים (טוב, אולי כי הם ילדים והם משחקים וחיים כמו ילדים?) זה קשה לי.
 
למה? למה זה קורה לי? למה כשאני חוזרת הביתה אני רואה את כל הפגמים האלה – את הבלגאן, הבגדים של הילדים, ההתנהגות? למה אני לא שמחה בחלקי, מעצמי, ממה שיש לי? ואת ההרגשה הזו, כך הבנתי גם בלי להיות בלשית מומחית, אני מרגישה תמיד כשאני חוזרת הביתה, מהממלכה של השכנה היקרה והמושלמת שלי.
 
ויום אחד שוחחתי עם חברה, אישה נשואה פלוס כמה ילדים, וניסיתי לקבל ממנה כמה עצות מעשיות. ופתאום, היא פונה אלי ואומרת לי: "רחל, את כל כך מושלמת, כל כך יפה, אופה חלות ועוגות מדהימות, אמא נפלאה. מצחיק, אבל אני רוצה להיות בדיוק כמוך!"
 
בום! זה הכה בי.
 
למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "את – כלומר אני – כל כך מושלמת?"
 
עכשיו אני מבינה, כי היא עושה בדיוק את מה שאני עושה, ומן הסתם עוד הרבה אנשים, במודע או בתת המודע, לטוב או לרע – היא משווה את עצמה לאחרים!
 
לי זאת השכנה שלי, לאותה חברה זו אני. אני בטוחה שאם השכנה שלי תקרא את המאמר הזה היא תגיד לי את מה שכולם אומרים, 'אני ממש לא קרובה לדבר הזה שקוראים לו מושלם'. ואני בטוחה שבמחשבות שלה היא תחשוב על כל הדברים 'הלא בסדר' שהיא רואה אצלה או בילדים שלה, בהשוואה לאחרים כמובן, בדיוק כמו שאני עושה.
 
כשהבנתי שמה שאני עושה הוא ממש לא נכון וטוב, החלטתי ללמוד לשמוח בחלקי בלי לרדוף את עצמי, בלי לרצות להיות מושלמת. כי עם כל ההשוואות האלה עשיתי את הדבר האיום ונורא שיכול להיות – ראיתי רק את הדברים 'הרעים' שבי, רדפתי את עצמי, האשמתי את עצמי, דנתי את עצמי לכף חובה. אבל לא עוד. היום, כשאני הולכת לבקר את שכנתי היקרה, אני לא נותנת את דעתי על כלום, זה ביקור שכנות-חברות, וזהו. בלי שום לחץ, בלי לבחון ובלי להשוות.
 
כי מה זה משנה אם החלקים של הלגו מפוזרים על הרצפה, הרי זה הזמן של הילדים לשמוח, לשחק, להרגיש ילדים. מה הבעיה לאסוף אותם ביחד אחר כך?
 
אז מה אם נשפך קצת שוקו על הרצפה, תמיד אפשר לנקות, נכון?
 
אי אפשר לרצות ילדים, אבל גם לרצות לגור במוזיאון, בלי להרגיש אותם קצת, את הבלגאן שהם עושים, בלי לשמוע את הצחוק השובב שלהם ברקע גם כשהחלב נשפך. 'תודה רבה לך בורא עולם על הילדים שאתה נותן לי. כשהם יגדלו וילכו לקן הפרטי שלהם אתגעגע לבלגאן הזה, אני בטוחה. אז אני צריכה ליהנות ממנו כל עוד הם כאן איתי, נכון?'
 
בודאי, מה השאלה!
 
תוך כמה דקות של מחשבה מעמיקה מצאתי מלא נקודות טובות. כי רגע, גם לי יש בית נחמד ונקי, רוב הזמן, אולי הוא לא מסודר ומאורגן בצורה מושלמת, אבל עם חמישה ילדים, שרובם בנים, הבית נראה לא רע, אחרי הכל. ורק כשאני ממש חולה אני קונה חלות. בדרך כלל, חלל הבית מתמלא בריח ניחוח בישולים, של חלות ועוגות שאני אופה, אז מה לא בסדר? מה לא טעים אצלי שטעים יותר אצל שכנתי היקרה?
 
וגם, כמי שנמצאת בארץ כמה שנים (עלינו ממיאמי לפני שלוש שנים) אני מסתדרת לא רע בלי המשפחה מסביב. אין לי את הלוקסוס שיש להרבה חברות – אמא, אחיות או גיסות שעוזרות מדי פעם. את הכל אני עושה לבד, אז מה, זה לא נחשב?!
 
הילדים שלי כאלה מקסימים. אחד מאוד אוהב לצייר, והשני אוהב ללמוד תורה.
 
וואו, איך שדברים נראים פתאום אחרת…
 
תודה רבה לך אלוקים היקר על כל הדברים הנפלאים שאתה נותן לי, אני כזו ברת מזל, גם אם לא הכל מאה אחוז מושלם, נכון?
 
בטח!
 
אז אלוקים היקר, תעזור לי להמשיך להתמקד רק בנקודות הטובות, ביופי של ילדיי, בבית המקסים שנתת לי, ולא במה שחסר או אין לי (מי אמר בכלל שחסר לי?) כי אם אראה את הנקודות הטובות שבי, אזכה לראות את הנקודות הטובות שבסובבים אותי, זה הרבה יותר טוב. זה עושה ניסים ונפלאות.
 
וחוץ מזה, רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. תורה רפ"ב שחסידי ברסלב נוהגים לכנות אותה "אזמרה" – רק אזמרה! לראות את הטוב בי ובסובבים אותי. לא להשוות את עצמי לאף אחד, לא לרדוף ולא להאשים. רק לשמוח בחלקי. ואת זה, אומר רבי נחמן, צריך לעשות כל הזמן! אחרת, הדימוי העצמי של האדם נמצא ברצפה.
 
תודה לך בורא עולם. כמה כיף לדעת שאפשר לסמוך עליך, על האמונה בך שעוזרת לנו לשמור על השפיות. ויותר מכל, לא להשוות את עצמנו לאף אחד.
 
הדשא בצד השני של הגדר ירוק וטעים, אבל לא יותר מהדשא שלי.