הזדמנות לנצח

הדרך לשנות את העולם מתחילה

בשינוי של עצמנו, להיות יותר רגישים

ומודעים לצרכיהם של הסובבים אותנו.

 

 

"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים" (מסכת שבת קנא, ע"ב).

 

בכל יום שלישי אחר הצהריים, קבוצה קטנה של נשים מהשכונה שלי מתאספות כדי לשמוע שיעור תורה שמועבר על ידי מרצה אורחת, בדרך כלל מרצה מקומית ולעיתים רבנית שמגיעה לשיעור זה.

 

ביום שלישי האחרון, מורה צעירה של בית ספר תיכון, סיפרה סיפור אותו שמעה בקלטת של הרב פילץ, ראש ישיבת "ישיבת תפרח" ליד באר שבע. את הסיפור הזה הייתי רוצה לספר לכם הקוראים.

 

לפני מספר שנים תיירת אנונימית נהרגה בצורה טראגית כאשר חצתה צומת סואנת באחת מערי אירופה. המשטרה נתנה הוראה לנתח את הגופה כדי לקבוע בוודאות את סיבת המוות. אדם שהיה נוכח בשעת התאונה הבחין במספר המקועקע על זרועה של האישה, והתריע על כך בפני הקהילה היהודית.

 

למרות שאף אחד מהקהילה היהודית לא הכיר את האישה, הם ידעו שהיא יהודיה ושהיא שילמה מחיר יקר עבור הזכות להיות יהודיה. אנשי הקהילה לא רצו לאפשר את ניתוח הגופה – גם משום שהוא היה מיותר וגם כדי שגופה לא יושחת. מספר מנהיגים ממספר קהילות הגיעו אל המשטרה והסבירו להם את המשמעות והחשיבות של טהרת הגוף של היהודי לאחר מותו. הם אמרו: "האישה הצליחה לשרוד את מחנות השמדה בדרך ניסית. אנא, בואו ניתן לה את הכבוד המגיע לה כדי שתוכל להיקבר בקבורה יהודית. תנו להיקבר כיהודיה – יהודיה שלמה".

 

הדברים נגעו לליבו של השוטר שהיה אחראי על מקרה זה והוא ביטל את הבקשה לניתוח. בינתיים, לאחר חיפושים קלים, כמה מאנשי הקהילה הצליחו לגלות פרטים בודדים על האישה – את שמה וכתובתה, והם ניסו ליצור קשר עם המשפחה. אבל לא היה לה אף אחד.

 

מת מצווה! התורה מצווה עלינו לקבור יהודי שאין לו כל קרוב שידאג לקבורתו. כל אנשי הקהילה היהודית רצו ליטול חלק במצווה כה חשובה. מאות של אנשים – גברים, נשים וילדים – הגיעו להלוויה של אותה אישה אנונימית, שלא היה לה אף קרוב משפחה בעולם, ושאף אחד גם לא ידע על כך. מספר רבנים מנהיגים מהקהילה הספידו אותה, והיא נקברה בחלקה המיועדת לרבנים וצדיקים ומנהיגי הקהילה.

 

מר שוורץ (שם בדוי), אחד האנשים החשובים והבולטים של הקהילה, תהה על זהותה של אישה זו. מי היא היתה, ומדוע זכתה לכזאת הלוויה? הוא החל לחקור את הנושא וגילה שהאישה הזאת מעולם לא נישאה, שהיא היתה אישה פשוטה מאוד שהעדיפה להישאר תמיד מחוץ לעניינים ואור הזרקורים. היא לא היתה דתייה ואפילו לא היה כמעט שום קשר לקהילה יהודית כלשהי.

 

אבל מדוע היא זכתה לכזה כבוד, לכזאת הלוויה? מר שוורץ אמנם היה מאוד מבולבל מכך, ובמקביל המשיך בחקירתו, אך לא הצליח לגלות דבר. נדמה היה שגברת אנונימית היתה אישה פשוטה, שבמהלך חייה הועברה למחנות הריכוז, ובהמשך ניהלה חיים די משעממים.

 

בסופו של דבר, מר שוורץ הצליח למצוא אדם מבוגר מאוד שזכר את האישה מהתקופה שלפני המלחמה. האיש המבוגר ציין שאפילו אז היא לא היתה דתייה. הוא זכר אותה כאישה פשוטה וצנועה – שום דבר מיוחד שאפשר להצביע עליו.

 

מר שוורץ נעשה מבולבל יותר. זה לא הגיוני. מה האישה הזאת עשתה שהיא זכתה לכבוד כזה בסוף חייה?

 

כעבור מספר ימים, אותו אדם מבוגר יצר קשר שוב עם מר שוורץ. כן, הוא נזכר במעשה אחד יוצא מגדר הרגיל שהאישה הזאת עשתה. זה היה בתקופת שנות הזעם הקשות של השואה, כאשר אנשים היו מתים כמו זבובים, וגופותיהם היו נזרקות לכל עבר. למרות חולשתה הגדולה ותשישותה הרבה, האישה האנונימית הזאת קברה את המתים בשתי ידיה. במקום להשאיר את הגופות שירקבו, היא חפרה בורות והעניקה ליהודים קדושים אלה מקום קבורה.

 

האישה עליה מסופר הסיפור הפגינה רחמנות עצומה שזורה באומץ רב, כדי להעניק לאחיה היהודים את כבודם האחרון וקברה אותם. כך היא חסכה מעצמה את העוגמה הכרוכה בניתוח שלאחר המוות, ולכן זכתה לקבל כבוד כה גדול מכל הקהילה היהודית שליוותה אותה בסוף מסעה בעולם הזה.

 

כעת, במהלך הימים המובילים אותנו לראש השנה ויום כיפור, כאשר אנו מכינים את עצמנו לקראת המשפט לפני יוצר כל היצורים, אנו מחפשים ומבקשים את רחמנותו וחמלתו של השם. אנו רוצים שהוא ירחם עלינו. אנחנו רוצים שהוא יראה את הנקודות הטובות שבנו, כדי שנזכה להיכתב בספר החיים והברכות. הגמרא אומרת: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים" (מסכת שבת קנא, ע"ב). רחמנות על הסובבים אותנו היא המפתח כדי לזכות ברחמנותו של השם עלינו.

 

אנו מצווים ללכת בדרכיו של השם, כלומר לנהוג על פי מידותיו ודרכו של בורא עולם. וכשם שהוא רחמן, אף אנחנו, צריכים להיות רחמנים – ועל ידי זה, נהיה ראויים לרחמנותו האינסופית של הבורא.

 

איזו הכנה נפלאה לקראת ימים מעוררים אלה! כן, אנו צריכים תפילות, לבחון את עצמנו ולעשות תשובה, אך במקביל עלינו למצוא דרכים כדי לעבוד על האמונה שלנו, להוציא מהכוח אל הפועל את המושגים הנשגבים הללו, וללכת בדרכי השם – פשוטו כמשמעותו!

 

מכיוון שאני אדם מעשי מאוד, ואני תמיד מחפשת דרכים כדי ליישם את הדברים אותם אני לומדת בחיי היומיום שלי, להלן מספר רעיונות כיצד נוכל לגלות רחמים על הסובבים אותנו ועל בני הזוג שלנו, מבלי לשנות את חיינו מן הקצה אל הקצה ולהפוך, לשם כך, לפלורנס נייטינגייל*:

 

אמרי לבן זוגך בוקר טוב.

 

השתדלי להכין למשפחתך ארוחות מזינות.

 

העניקי זמן איכות לילדיך, קחי אותם לפארק ותיהני איתם.

 

ספרי לילדיך סיפור.

 

אהה! חשבתי שהמאמר הזה אמור לעסוק במושגים נשגבים וללכת בדרכי השם. אז מה הקשר של המשפחה שלי ולכל זה?

 

אבל נשים (וגם גברים, אם ישנם כאלה הקוראים את הדברים האלה…) זאת הנקודה! המשפחה שלנו אף היא נכללת בקטגוריה של "ברואיו של השם". כן, כמובן שעלינו לשאוף לעזור גם לאנשים הנמצאים מחוץ למעגל המשפחתי הקרוב, אבל – וזה אבל חשוב מאוד – רק אם נוכל לעשות זאת מבלי לפגוע באחריות הראשונה שלנו, הבעלים והילדים שלנו. כן, בודאי, אם אנו יכולות להתנדב ולעזור באחד מבתי החולים מבלי להשאיר את ילדינו שידאגו לעצמם אז, כן, בבקשה, תעשי את זה. ועם מעט יצירתיות נוכל תמיד למצוא דרכים למשוך אלינו עשייה חיובית מעין זו. (כשהייתי ילדה תמיד חיפשתי סיבות כדי להצטרף לאימי כאשר היא הלכה לביקורים השבועיים שלה בבית אבות. האנשים המבוגרים בבית האבות חיבבו אותי מאוד, ואני נהניתי מהחום שהם הרעיפו עלי! אימי זכתה במצווה ולי היה כיף!). אולם אנו יכולות לעשות זאת רק אם זה לא בא על חשבון תפקידנו כאמהות וכרעיות, העדיפות הראשונה שלנו, וכן – וכאן אנו מגיעים לחלק הנשגב – קיבלנו משמים הזדמנות כדי ללכת בדרכי השם על ידי הרחמנות שלנו על אהובים והיקרים לנו. (אחרי הכל, האם אין אנו ילדיו אהוביו של השם?)

 

אך מה עם העזרה לזולת? בהמשך הצגתי מספר רעיונות כדי שנוכל, במהלך חיי היומיום שלנו ומבלי לגזול זמן מהמחויבויות שלנו, לגלות רחמים על הסובבים אותנו:

 

כאשר אתם שומעים יללת אמבולנס הממהר לבית החולים, התפללו על החולה השוכב שם על האלונקה, שיזכה לרפואה שלמה והחלמה מהירה.

 

חייכי לשכנה שלך, והקדימי לה "שלום" חייכני.

 

אפשרו לגברת הקשישה עם בקבוק החלב לעבור אתכם בתור בסופרמרקט.

 

הכניסו מספר מטבעות למונה שנמצא בחניה, כאשר אתם מבחינים שהוא מורה שתם זמנו של החונה והוא טרם הגיע לרכבו.

 

פנו את הספסל עליו אתם יושבים בפארק למען אנשים אחרים.

 

הציגו את עצמכם בפני השכנים החדשים ותנו להם מידע חשוב אודות השכונה.

 

האפשרויות הן אינסופיות. אבל הדברים הקטנים הם אלה שנחשבים, לכן עלינו לפקוח את עינינו ולחפש תמיד את ההזדמנויות לחיי נצח. הדרך לשנות את העולם מתחילה בשינוי של עצמנו, להיות יותר רגישים ומודעים לצרכיהם של הסובבים אותנו.

 

יהי רצון שחודש זה יהא חודש של התעלות, צמיחה ותשובה אמיתית לכולנו, ושנזכה להיות ראויים להיכתב בספר החיים והברכות של בורא עולם.

   

  

* * *

*פלורנס נייטינגייל הבריטית (1820-1910), ייסדה את מקצוע הסיעוד כפי שאנו מכירים אותו היום. היא הקדישה את כל חייה לחולים ולפצועים, והקימה קבוצה של שלושים ושמונה אחיות ששירתו בחזית בזמן מלחמת קרים בשנת 1905 על מנת לטפל בפצועי המלחמה. עד סוף המלחמה הפכה פלורנס לאגדה בזכות טיפולה המסור בפצועים, הידע הרב שלה ברפואה וכישוריה בסיעוד חולים. היא כונתה "אשת מנורת הלילה" מכיוון שעבדה לילות ארוכים למען החולים. היא לימדה את מקצוע הסיעוד לנשים רבות, והיתה לאישה הראשונה בבריטניה שזכתה לתואר אבירות ממלך אנגליה.