החיים יכולים להיות טובים יותר

היום זה כל כך 'נורמאלי' להיות
מבולגנים, להרגיש אומללים, בודדים
וללא כל פיתרון, עד שרוב האנשים
אפילו לא מבינים שיש דרך אחרת
לחיות.
 
 
בעלי חזר הביתה באותו יום ואמר לי, שרבי נחמן מברסלב אומר, שאם אדם מתחייב לעשות שעת התבודדות (תפילה אישית), הוא יראה לו את הדרך לתקן את נשמתו לפי השורש שלה.
 
בורא עולם גילה את רחמנותו וחסדיו כלפי בעלי וכלפיי, ובמשך שנים עזר לנו לעשות את שעת ההתבודדות הזו בכל יום.
 
אפילו בימים בהם הייתי לחוצה, עסוקה או כל כך עייפה – ניסיתי לעשות אותה. גם אם זה היה רק לשבת שם ולנסות להישאר ערה במשך שעה, או ללכת שעה בלי לומר מילה, או לשכב על המיטה ולנסות לסלק את ערימות הפחדים, הדאגות והעצבות.
 
השנה, פספסתי רק יום אחד שבו לא התבודדתי. זה היה יום לא נורמאלי, מלא בטירוף, כאבים, יום מגוחך כזה, והרגשתי את ההשלכות שלו גם בימים שאחריו.
 
זה לא שאני לא חוטאת. אני חוטאת, והרבה. אבל לא מזמן הבנתי שהתפקיד שלי הוא לא לנסות לתפוס כל דבר קטן שאני עושה. עצם המחשבה על לנסות לתפוס כל דבר משתקת אותי. כי הבנתי שהתפקיד שלי הוא להגיע לשעה, לעשות כל שביכולתי לתפוס את כל מה שאני כן יכולה, קטן או גדול, ואז להרגיש רגועה ושלווה עם ההבטחה של רבי נחמן, שגם זה, השעה הזו שעשיתי, מספיקה לתיקון של כל היום כולו, וגם, להציל אותי שם למעלה.
 
החודשים שעברו היו אינטנסיביים ביותר לשנינו. כל יום הביא בכנפיו גילויים חדשים, תובנות חדשות, מידע חדש ששינה לחלוטין את כל התמונה של 'מה באמת קורה כאן'.
 
לא מזמן, אמרתי לבעלי שכל מה שקורה זה הרבה יותר גדול מ'רק אתה ואני'. טוב, אז אני עדיין כועסת, מלאה בגאווה, קמצנית, קנאית, אנוכית, אבל אני לא רוצחת לשעבר, וגם לא הוא. וה'חומר' שיצא החוצה בחודשים האחרונים לא שייך רק לתקופת חיים מסוימת. כי אם כן, אני חושבת שהיה צריך כמה חודשים טובים לגלות את זה, שהרי דברים קרו באינטנסיביות מדהימה ובקצב לא מוכר.
 
למה הכוונה?
 
שתוך פחות מ-12 חודשים הספקתי להיות באומן פעמיים, ובעלי שלוש פעמים. עשיתי כמה סדרות של שש שעות התבודדות במקומות קדושים, וגם הוא. הוא לומד בישיבה של הרב שלום ארוש כל יום, מקבל 'מסרים' כל הזמן מהרב ומהחברותא שלו, ויש לו אותי 24/7 עם כל 'המסרים' שאני מקבלת מהתפילה האישית, מקריאת ספרים, ואפילו מהחלומות שלי.
 
כן, הוא מקבל הרבה עזרה משמים.
 
אבל מה צריך להיות 'זה', מה שאמור לעשות את פריצת הדרך שאנו מחכים לה עדיין לא קרה.
 
כן, אנחנו תקועים. אין לנו מושג מה הדבר הבא שאנחנו צריכים לעשות.
 
אני יכולה להיות האדם הכי אומלל מהמצב הזה. לפעמים, אני כן נעשית אומללה, אבל לא לזמן ממושך. כי לא משנה איזה תהליך של תיקון מטורף אנחנו עוברים, או באיזו נקודה אנו נמצאים, אני מרגישה שאלוקים אוחז בידי ועוזר לי.
 
אני מסתובבת עם הרבה כאבי-לב בימים אלה. זה בקלות היה יכול להפוך אותי לאישה איומה ומרירה, או לאמא מפלצתית – אבל באופן מוזר זה הופך אותי לאדם אדיב יותר, מבין יותר, סבלני יותר.
 
ואיך זה יכול להיות? השאלה מתבקשת.
 
איך אני יכולה להיות כל כך פגועה מבפנים, לכאוב את כאבם של אנשים רבים, ועדיין, ללכת ברחוב עם חיוך על הפנים? עם רצון להזמין אורחים לסעודות שבת?
 
זה רק בגלל שאלוקים עוזר לי לעבור את התקופה הזו. זה רק בגלל שרבי נחמן מברסלב מטפל בי באופן אישי ומדריך אותי בתהליך שאנו עוברים. זה רק בגלל שכאשר אני מרגישה כל כך תקועה, כל כך ריקה וכל כך אבודה, אני יכולה לדבר עם אלוקים על הכל. את השיחות איתו אני מסיימת עם הרגשת רוגע כדי להמשיך לשלב הבא, ולא משנה מה זה עומד להיות ואיך השלב הזה ייראה.
 
עולם, אתה ממש לא מבולגן, אתה יודע? כל כך הרבה אנשים פגועים מסתובבים על אדמתך. כל כך הרבה אנשים. רבים מאיתנו לא מסוגלים לתקשר עם שום דבר, אפילו לא עם עצמם. אנשים מנסים להסתיר את חוסר היכולת שלהם לתקשר דווקא בדרכים מוזרות, דווקא ממקום של תקשור, רק שזה חיבור מזעזע לנייד, לאייפד, לאייפון, ללפטופ… כל כך אירוני.
 
לראות אנשים בסקייפ זה לא משהו שפותר את הבעיה. להעלות סרטי וידאו שלך ושל משפחתך לאינטרנט זה גם לא פותר את הבעיה. צ'טים, איימלים, פייסבוק – גם אלה לא פותרים את הבעיה.
 
היום זה כל כך 'נורמאלי' להיות מבולגנים, להרגיש אומללים, בודדים וללא כל פיתרון, עד שרוב האנשים אפילו לא מבינים שיש דרך אחרת לחיות.
 
אבל הם יכולים! אתה יכול! אני יכולה!
 
אנחנו פשוט צריכים לעשות את הצעד המאסיבי הזה – להודות שבהחלט יש כאן בעיה. שהחיים שלנו אולי לא החיים המושלמים שאנו חשובים שהם. שהנשמות שלנו פשוט קמלות מחוסר אהבה ותשומת לב אמיתיים.
 
זה מפחיד, נכון? כי אם נודה בזה, נהיה מחויבים לעשות משהו בנדון, ומה באמת אנחנו יכולים לעשות? שום דבר. שום כלום. זו הסיבה שרבים מאיתנו מעמידים פנים ש'הכל בסדר, ועכשיו, תעזבו אותי בשקט'…
 
אבל הנקודה היא שלא אנחנו מתקנים. זה התפקיד של הבורא לפתור את הבעיות. החלק שלנו הוא פשוט להחליף צד, להיות חלק מהפיתרון ולהפסיק להיות חלק מהבעיה. להודות בחולשות ובכישלונות שלנו, בהרגשה השקרית והמטעה שאנו לא אהובים.
 
הדברים אכן נמצאים בתהליך של 'להיות מתוקנים' בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא, בין אם אנו מודים בזה ובין אם לא. ואם אנחנו לא אוחזים בידו של אלוקים כשתהליך התיקון 'פוגע' בנו, זה ימחץ אותנו.