היום האחרון

אל תדחו את 'תודה רבה לך', או
לומר ליקרים לכם שאתם אוהבים
אותם, או להתנצל כשצריך, לעוד יום.
כי לכולנו, בכל מקום שאנו נמצאים,
היום הוא כל מה שיש לנו…
 
 
לא מזמן חזרתי מהלוויה של איש צעיר, בעל ואבא לארבעה ילדים שהיה חי וקיים עד לאתמול. אתמול בערב, הוא יצא לג'וגינג הלילי שלו, ופתאום – נפל ומת מהתקף לב. כך פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת.
 
זה לא היה בגלל הטרור, מטחי טילים או מחלות, גם לא תאונה. זה היה בגלל שכך השם רצה, זה היה הזמן שלו להחזיר את נשמתו לבוראו.
 
כשגרתי באנגליה, בהלוויות שהייתי בהן ראיתי איפוק רב. את ההספד עשו בבית הכנסת, או ליד קברו של הנפטר. בישראל, כולם מתאספים ליד ביתם של האבלים וההספד נעשה בחוץ, על המדרכה, ליד ביתו של האדם שחי, ישן ואכל בו רק אתמול.
 
בישראל, מוות הוא לא משהו שקורה בבית חולים או בבית עלמין. מוות קורה גם בדלת ממול. ולאדם שלא נולד בישראל, זה מצריך קצת זמן להתרגל למראות הללו של מאות אנשים המגיעים ללוות את הנפטר בדרכו האחרונה עד למקום מנוחתו. וכשהלכתי בשקט אחרי המלווים הרבים, חשבתי על איך שהחיים כל כך חמקמקים ושבריריים. היום כאן, מחר איננו…
 
זאת תפנית פתאומית ובלתי צפויה בטבע האדם שרבים מאיתנו כל כך אוהבים להימנע מלפגוש אותה, כל שכן לחשוב על מוות. מוות הוא משהו שקורה לאנשים אחרים, לא לי, לנו. אבל זה לא מה שחכמינו ז"ל מלמדים אותנו. חז"ל אומרים לנו שעל האדם לשוב בתשובה יום אחד לפני מותו. ומכיוון שאף אחד מאיתנו לא יודע מתי היום הזה יקרה – לכן עלינו לחזור בתשובה כל יום.
 
כשהלכתי, חשבתי לעצמי: כמה העולם היה יכול להיות שונה אם אנשים היו מבינים עד כמה החיים, כל שכן העולם, זמניים מאוד. בעלים ונשים לא היו מתווכחים על שטויות. אנשים לא היו דואגים מהקידום שלא קיבלו, או מההעלאה במשכורת שלא התממשה. שכנים לא היו רבים בגלל העצים הנושרים בגינה – 'כי זה העץ שלך, לא שלי…' או הכלב של מי נובח כל הלילה. כי כשאתה לא יודע אם יש לך עוד יום בעולם הזה, אתה לא מבזבז את היום הנוכחי על כאלה שטויות.
 
אלא, כל הזמן תלך כשתודה בפיך לבורא עולם, אפילו על היכולת שלך להזיז את הגוף שלך. תסתכל על הילדים שלך משחקים בפארק, ותודה לבורא עולם על הזכות שנתן לך לגדל אותם, ולהאכיל/להלביש/לבשל/לכבס. את הניקיון בבית תעשו בשמחה עם שיר מתוק בלב, אחרי הכל – האם זה מובן שיש לנו בן/בת זוג? תצאו מהמשרד בזמן. אולי, אפילו תחליטו לעזוב את מקום העבודה שאתם כל כך לא אוהבים להיות בו. החיים כל כך קצרים מלבזבז בין שמונה לעשר שעות מענות כל יום במקום כזה. אולי.
 
כמה שונה העולם היה יכול להיות.
 
בזמן כתיבת שורות אלה, דברים מתרחשים בעולם. כל יום מביא איתו עוד חדשות 'רעות', בין אם זה רעידות אדמה, גלי צונאמי, שיטפונות, דליפות דלק שנשפכות לים, נשק גרעיני, משברים כלכליים, מזג אוויר 'משוגע', עלייה חדה בתסיסה שכולנו עדים לה בעולם הערבי, והמצב בישראל.
 
בכל מקום שאתה מסתכל, הסטטוס-קוו הישן והמוכר, זה שכל כך התרגלנו אליו, שחשנו בטוחים איתו, פשוט נעלם.
 
כאן בישראל, הרבה חברים ושכנים שלנו נקראים לפגישות 'תכנון מלחמה' כדי לדון בתפקיד שלהם במידה ומלחמה תתחיל. אף אחד כבר לא מדבר יותר על 'אם זה יקרה'. והתסריטים שעולים בפגישות הללו מאוד מאוד רציניות.
 
על פי חוקי הטבע, המצב של ישראל לא מי יודע מה, חס ושלום. אבל תודה רבה לבורא עולם, שהחיים בישראל בכלל לא מתקיימים על פי מה שהרבה אנשים מגדירים 'חוקי הטבע'. השם כל כך ברור ובולט כאן, אפילו מנהיגים כמו דוד בן גוריון לקחו בחשבון את ה-5% נס בתכנון התוכניות ובחישובים שלהם.
 
כל מי שחי כאן ואין לו כוונות 'לברוח למקום בטוח' אם חלילה תפרוץ מלחמה, יודע בדיוק מי נמצא מאחורי הקלעים של כל מה שאנו עדים לו.
 
זה לא ברק אובמה, גם לא הפלסטינים וגם לא האירופאים, הסעודים או היושבים בכנסת. רק בורא עולם.
 
השם יחליט אם תישן הלילה ומחר בבוקר תקום. רק השם. שום דבר לא מובטח לאף אחד. לא משנה בן כמה אתה – מבוגר או צעיר, בריא או חולה. אתה לא מחליט שום דבר. רק השם.
 
תובנה זו מעצבנת ואפילו מטרידה הרבה אנשים, לכן הם מעדיפים לדחוק אותה הצידה. אבל אם חושבים על זה באמת, אם באמת מפנימים את המסר הזה, זה הסוד לאפשרות לחיות חיים מלאי שמחה, מימוש וסיפוק.
 
באמת אכפת לכם אם מישהו יעקוף אתכם בתור אם זה היום האחרון שלכם? תבזבזו זמן יקר על וויכוחי סרק, חסרי טעם ומשמעות, מלאי לחץ ועצבים, או שתחייכו ותאמרו 'תודה רבה לך השם יתברך על התיקון המתוק שנתת לנשמתי'?
 
אתם באמת מוכנים לבזבז את היום האחרון שלכם בצעקות על הילדים בגלל הבלגאן שהם עשו בחדר, או שתחבקו אותם, תתנו להם נשיקה מתוקה על הלחי ותאמרו להם כמה אתם אוהבים אותם?
 
אתם בטוחים שהויכוח עם ההורים הוא הכרחי, שהביקור מעצבן, או שתתקשרו אליהם ותאמרו להם תודה על כל האהבה והחום שהעניקו לכם? על המאמצים שהם השקיעו בכם?
 
ובן/בת הזוג, מה איתו? הצופה המוזנח שאנו כל כך אוהבים להתעלם ממנו – מה נאמר להם? אפשרות טובה היא לומר להם עד כמה אנו מודים להשם על כך שהם תמיד לידנו. עד כמה אנו מעריכים את כל מה שהם עושים בשבילנו. האם נתנצל על מצבים שטותיים שנקלענו אליהם וזרקנו תגובות כאלה ואחרות, ממש לא רצויות, כשביקרנו אותם סתם כך מרוב עצבים ואמרנו איזו מילה לא במקום, רק כדי להרגיש שאנחנו 'מעליהם'?
 
מה יהיה אם זה היום האחרון שלך, ואתה מבזבז אותו על תלונות מעצבנות (כן, הן באמת מעצבנות) – 'הוא לא מרוויח מספיק', 'היא לא מבשלת טוב', 'הם לא מספיק טובים'… חשבתם על זה?
 
אל תדחו את 'תודה רבה לך', או לומר ליקרים לכם שאתם אוהבים אותם, או להתנצל כשצריך, לעוד יום. כי לכולנו, בכל מקום שאנו נמצאים, היום הוא כל מה שיש לנו.