העגלון

תמיד אהבתי את העגלונים ובעלי הפונדקים בסיפורים על רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ותלמידיו הקדושים. סיפורים עם טעם של פעם. והעגלונים האלה, הם היו אנשים פשוטים, בורים ונבערים בכל הקשור לדברים הכתובים של יהדותם. אנשים שלא יכלו לקרוא אפילו טקסט פשוט שכל צוציק יודע לקרוא כבר בגן. אנשים שלא ידעו מהי תפילה כתובה, איך מסתכלים עליה ואפילו איך מחזיקים את הספר ממנו קוראים אותה.
 
אבל כשזה הגיע לעניינים של הלב, כמו הקשר עם בוראם, האהבה הטהורה והאינסופית שהרגישו למלכו של עולם, הם היו האלופים! הם היו האנשים שרבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש יצא לחפש, ביחד עם החבורה הקדושה – תלמידיו, בעקבות גילוי או בת קול משמים, באיזה יער עבות חשוך ואפל, רחוק מכל מקום ישוב או כפר.
 
הבעל שם טוב, סבו הגדול של רבי נחמן מברסלב, היה ידוע במופתים שעשה, רב חסידי שחי לפני למעלה מ-200 שנים. הוא בעצמו היה עובד השם גדול, ועדיין, לא פעם התבקש לחפש את מי שנראו כאנשים הפשוטים, אך מהם יגלה שיש הרבה מאוד מה ללמוד, ומהם להעביר את המסר הגדול: לפעמים, האנשים הפשוטים הם לא ממש פשוטים!
 
מאמרים נוספים בנושא:
מילים  קטנות
רפאל הבן של אודליה
עץ  הבמבוק
מילה טובה או תרופה?
 
השנה שנת 2014 למניינם, ואת המסר הזה אני שמה בקו החזית כשאני מנסה לא פעם לעשות את רצון הבורא, תוך כדי השתדלות לא למעוד בדרך בגלל הבורות שלי. וזה קשה מאוד כשאתה מסתכל על החלק הזה בחיים שלך, אחרי שחזרת בתשובה קרוב לעשרים שנה, ועדיין, יודע שאתה חסר את "חכמות הספר" של היהדות. זה משחק כזה של להתקדם ואז ליפול בחזרה, ואני מתחילה להבין שאולי אני צריכה פשוט לשמוח בתפקיד שנפל בחלקי – להיות העגלון הפשוט, במקום להילחם בו.
 
אני מבינה שיש בי הרבה 'חורים' שבאים לידי ביטוי בעיקר בכל הקשור 'לידיעות התורה' שלי. טוב, לא היה לי את נקודת היתרון, נקודת העל, של מי שקיבל חינוך יהודי-דתי בבית או בבית הספר. זה לא היה הבית שגדלתי בו, גם לא בתי הספר שלמדי בהם, כמו בית הספר המונטסורי בקולומביה (שיטת חינוך בסביבת למידה חופשית, קיימים גם בארץ בתי ספר כאלה) ובהמשך, אחרי שעברנו למיאמי, בתי הספר הציבוריים ('פאבליק סקול'). במקום ללמוד את דברי הנביאים ורש"י כמו בת-העשרה שלי, שירי המשוררים הבריטים וההיסטוריה האמריקאית תפסו חלק גדול מיום הלימודים, והאקזיסטנציאליזםולונסקו היו הפייבורטים שלי. וכשאני שומעת את הבת שלי לומדת עם החברות שלה, לפעמים אני מרגישה כמה גדולה היא הבורות שמתגנבת לתוכי, זו שמאיינת כל מה שהשגתי עד עצם היום הזה בצמיחה שלי כיהודיה, ברגעים האלה אני אוחזת בסיפורים המתוקים על העגלונים ההם, האיכרים הפשוטים והבורים מהמסעות של הבעל שם טוב הקדוש.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הגברת  מהדואר
הכליה שלי, באהבה
המעשה  הטוב של השנה
 
ובמה זה בא לידי ביטוי? כמי שעלתה לפני מספר שנים לארץ, זה מתחיל אפילו במכתבים מבית הספר של בן ה-9. עברית שפה יפה, אבל גם קשה. וכשקשה אז זה גם מעצבן ומייאש, ואז המכתב עובר לבן ה-9 שיתרגם או יסביר. וזה קורה גם כשחברות אומרות פה ושם פסוקים בעברית תוך כדי השיחה, ולי אין שמץ של מושג איך הן קישרו את זה, העברית שלהן כבר יותר 'שוטפת' משלי. אני גם לא יודעת את הסדר של פרשות התורה, גם לא לכתוב או לומר ברצף את שמות החודשים בעברית, כל הדברים שהבת שלי למדה בגן – אני לא יודעת. הלימוד העצמי שלי לא היה אחיד, קצת פה וקצת שם, בלי מסלול, בלי הדרכה, ובטח לא עם סדר.
 
יש דברים שאני ממש חייבת להתחנן עליהם…
 
אבל כשאני מתפללת, אני בוכה. אני מדברת עם בורא עולם, כל כולי שם. אני העגלון שמסיע את העגלה הזו בשלוליות של היער האוקראיני, כי האהבה שלי לבורא עולם מספיק חזקה לעשות את זה. אולי אני לא מצליחה למלמל את הפסוקים והפירושים כמו הבת שלי, אבל אני יכולה להתפלל. אני יכולה להתפלל את התפילה הפשוטה של העגלון, כי באתי ממקום שאפילו הצדיק הגדול לא בא ממנו. הגעתי מהטונדרה הקפואה של רוסיה, אבל השמים הכחולים והנעימים של ארץ ישראל אימצו אותי. ואני בוכה על העבר ואני בוכה על העתיד, והשם יודע בדיוק מאיפה באתי ואיפה אני עכשיו. אמרתי את התפילה של הילד הפשוט, הילד שלא אוחז במשמעות האלף-בית על פי הקבלה. בקושי הצלחתי לעבור את אלף, ורק השם יודע כמה קשה הייתי צריכה להתמודד עם האלף הזו לפני שיכולתי לעבור לבית…
 
אז כן, אני כמו העגלון מהעידן שחלף למרות שאני אולי לא כמו אותם אנשים שהם 'ספרים חכמים' מהלכים. אני יכולה להשתמש בנשמה שלי כדי להתחבר, כי בורא עולם מבין אותי, ולא משנה באיזו שפה תדברו איתו – הוא מבין!
 
וכמו העגלונים של פעם, אני יכולה לעשות שלום עם עצמי, עם הבורות שלי, ולהשתמש בה כדי להתקרב יותר לבוראי. הידיעות שלי אולי עדיין די אלמנטאריות, אבל בסוף היום אני עדיין הילדה שלו. ואבא תמיד רוצה לשמוע מהילדים שלו. אפילו את 'הפשוטים' שבהם.
 
"עיקר היהדות היא תמימות ופשיטות!" – המילים המנחמות של רבי נחמן מברסלב, שעושות לי טוב בלב ברגעים שקשה לי. וגם אם אנחנו, בעלי תשובה, לא ינקנו את התלמוד בחלב של אמא, אנחנו עדיין יכולים לעבוד את השם עם הפשטות של העגלון מאותם ימים.