הפרידה מאמא

"עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (משנה, מסכת אבות ג, א).

רגע אחד. שבריר של אלפי השנייה שהוא אל חזור. זה הרגע כאן ובעוד שנייה כבר שם. ברקע, המוניטור נמצא בין דופק לקו ישר, הנשימות האחרונות, השניות הספורות הבודדות עלי אדמה, החבל הדק שבין חיים למוות נשמע מפחיד ונראה הזוי, אבל זו האמת ואין לו על זה שום שליטה. הדבר היחיד שנשאר הוא רק להיצמד להוראות היצרן, שמפרט מה עושים ברגעים מהסוג הזה. אותם רגעים איומים שאף אחד לא רוצה לפגוש אותם לעולם, רגעים אחרונים של חיים עלי אדמות.

ביום שבת קודש, פרשת "ואתחנן", אימי היקרה והאהובה החזירה את נשמתה לבוראה. השעה הייתה 13:16, שעה של "רעווא דרעווין" – שעת רצון הרצונות בה מאיר רצון כל הרצונות, שעה של דרגה אלוקית גבוהה בה הסתלקו שלושת שועי עולם: משה רבינו הקדוש, יוסף הצדיק ודוד המלך ע"ה. גם אמא זכתה בשעה הזו.

אני רץ ישר לרבינו…

מסופר, שכאשר תלמידו המובהק של רבי נחמן – רבי נתן מברסלב נפטר, ראה בחלומו רבי נפתלי את רבי נתן רץ בהיכלות של מעלה. עדיין לא הוא לא ידע בוודאות שהוא נפטר, אך הוא שאל את רבי נתן לאן הוא רץ, ורבי נתן ענה לו, "אני רץ ישר לרבינו…" רבי נתן לא התמהמה אפילו רגע אחד, ורץ ישר להיכלו של רבו.

"אמא היקרה, אל תתבלבלי, רוצי ישר לרבי נחמן מברסלב" אמרנו לה אחרי שעצמה את עיניה בפעם האחרונה.

אמרנו "קריאת שמע" וקיבלנו עלינו עול מלכות שמים. ברגעים הכי קשים וכואבים זכרנו את דברי רבי נחמן מברסלב, שיש לומר לנפטר לא להתבלבל, אלא פשוט ישר לרוץ אליו. זכינו גם להזכיר לה את שמה. למה? ישנם מקטרגים רבים שרוצים לבלבל את הנשמה אחרי שהיא עוזבת את הגוף, כשהיא מתחילה את דרכה למעלה, לכן חשוב להזכיר לנפטר את שמו שלא ישכח אותו.

העולם הבא – אחד הנושאים החשובים שהיהדות הנפלאה שלנו שמה עליו דגש. למעשה, היהדות מושתת על האמונה שיש חיים אחרי המוות והם, ורק הם, החיים הנצחיים, העיקריים והמהותיים. העולם הזה הוא רק פרוזדור, טרקלין לעולם הבא של חיי נצח.

פתאום, מושגים כמו תחיית המתים, משיח, חיי נצח, גן עדן, עולם הנשמות, מלאכים, היכלות ועוד – הפכו לממשיים יותר מאי פעם. אני גם מרגישה שאני רוצה להכיר אותם יותר, ללמוד עליהם, מהמקום הרוחני בו אני נמצאת. אחרי הכל, מדובר במושגים עמוקים וגבוהים מאוד שאדם קטן ופשוט לא יכול להכיל אותם.

מאמרים נוספים בנושא:

הפרידה מסבתא אירמה

הפרידה מאבא

ואולי הפרידה תהיה קלה?

החיים של בריאן

גם כי אלך בגיא צלמוות

מעבר לחיים

יש חיים לפני המוות

עכשיו, אתוודה בפניכם על משהו. מאז ומתמיד פחדתי מהמוות.

הנושא הזה תמיד היה משהו מעורפל ומפחיד בעיניי, חסר צבע. והס מלהזכיר מלדבר עליו כל שכן שהוא יהיה במרחק נגיעה ממני. כל מי שמכיר אותי יודע שרק מלשמוע את המילה "מוות" אני נתקפת חרדה קשה. אני זוכרת את היום בו נפטרה שכנה שלנו, ואימי ע"ה לא ידעה איך לספר לי על זה. היא פחדה שיקרה לי משהו. כל אותו היום היא התלבטה איך לבשר לי את זה, מה גם שהכרתי את השכנה ואהבתי אותה מאוד. בסופו של דבר, היא אזרה אומץ ובשעות הלילה התקרה ודיברה איתי, משכה את השיחה עד שהבנתי שיש לאמא משהו לומר לי, אבל היא מהססת. אחרי ששמעתי מה קרה, רעדתי כולי וחרדה גדולה אחזה בי, הייתי מבוהלת ומפוחדת. לילות לא עצמתי עין ובימים היה לי קשה לתפקד. יצאתי מכלל איזון ותפקוד.

תודה רבה לבורא עולם, אך עם ההתחזקות הרוחנית והחזרה בתשובה הבנתי שהמוות מהווה חלק בלתי נפרד מהחיים, מציאות שדופקת על דלת ביתו של כל אדם, ירצה או לא. ולא רק, אלא שאין לפחד ממנו, ואולי גם עצם חוסר הידיעה והבורות בנושא היא זו שגורמת לפחדים וחששות כאלה. היום, המושג המפחיד הזה – "מוות", מובן אצלי עם דעת חדשה שמאירה בקרן אור של חיים, חיות ושמחה. זה מעודד, משמח, מבריא ואפילו מרחיק לגמרי את הפחד.

כלומר, אתם בוודאי תוהים? ובכן, החיים פה הם זמניים, מוקצבים, ואפילו שוליים לעומת חיי הנצח, שם חיים לעד ושם המהות. תכלית החיים שלנו פה היא אך ורק להכיר את השם יתברך, לעבוד על מידות הנפש שלנו, להכין את הקרקע הכי טובה שאפשר לעולם שמחכה לנו, ולעשות את העבודה שמוטלת עלינו כאן כמו שצריך. על זה, גם אם תהיתם, יש שכר עצום! אבל לא לשם הפרס אנחנו עובדים, נכון?

כשמאבדים אדם יקר וקרוב, הבלגאן שנהיה בתוך הנפש לא פשוט בכלל. הוא מורכב וחצוי – בין השכל לרגש, בין המוח ללב. מאבק לא קטן בין אמונה לחוסר אמונה. מצד אחד, זה הרגש, הגעגועים, העצבות והקושי הגדול להכיל את הטראומה. ומצד שני, השכל שמביא את הטיעונים והנימוקים ההגיוניים, ובצדק, למצב, שהם גם מחזקים את האמונה בבורא עולם כמו המוות, שהוא דבר שנגזר מאת השם ואפילו צדיקים עצומים, האבות הקדושים, שליחו של הבורא – משה רבינו – כולם נפטרו מן העולם. כולם, בלי יוצא מן הכלל, עוברים את זה. זה גם מעגל חיים שמסתיים במוות בעולם הזה, אבל תחילתם של חיים נצחיים של הנשמה בעולם הבא. אז זה ממש לא סוף פסוק…

הנה משהו מתוק שלמדתי תוך כדי ההתנסות הכואבת. אם השכל שולט על הלב ויתר האיברים, אז אדם נחשב מלך – מוח, לב, כליות. ואם הפוך חלילה, הלב שולט על השכל, האדם, הוא נחשב למך  – לב, מוח, כליות. הסדר הנכון והראוי הוא – שהמוח שולט על כל האיברים, כידוע הוא הגנרל, וזהו גם המבנה הנכון של גופנו, הוא נמצא למעלה, בראש. אז גם הלב מסתדר כי יש לנו ישוב הדעת, וכולם מקבלים את הדעת הנכונה, מה שגורם לתגובות שלנו להיות יותר שקולות, בריאות, חזקות ויציבות. הרגשות הסוערים לא יצליחו לסחוף אותנו לעצבות ומרה שחורה והדברים ייעשו בפרופורציה נכונה. זוהי גם דרכם של צדיקים ששמם מבטחם בבורא עולם ומברכים על הרעה כשם שהם מברכים על הטובה, דבר שכולנו מצווים לעשות ולא רק הצדיקים. מקבלים באהבה, באמונה ובלי לשאול שאלות. מבחינתם, הם אפילו לא רואים שום דבר כרע, כי מהבורא יוצא רק טוב. לכן זה טוב גם לאימי ז"ל. זה שאנחנו לא מבינים בשכל והלב מסרב לתפוס, זה עניין אחד, אבל העובדה שאלה הם רחמי השם, ושזכינו בשעת פטירתה לעשות קידוש השם גדול מאוד, שלא השאיר שום עין יבשה, ולא רק שלנו אל גם של הצוות ומי שהיה לידנו.

זה הקרב שבין המוח והלב, היצר שמנסה להכניס אותנו לעצבות ולהוריד למקום הכי נמוך את כל ההשגות הנפלאות הללו – גם כשמדובר באנשים פשוטים! ואז, להפיל חלילה לשאלות וכפירה, לראות כביכול רק את "השכל" המעושה שהיצר הרע רוצה שנראה ולהפציץ אותנו בספקות על האמונה השלמה והתמימה ברחמיו העצומים של בורא עולם.

בחרנו באמונה! בחרנו לראות רק את החסדים והרחמים של הקב"ה. "בצר הרחבת לי" – אומר דוד המלך ע"ה. אני מחפשת את ההרחבה, את הטוב, הרחמים, החסד, היפה, בתוך כל מה שקרה. אני יודעת שאולי זה נשמע מוזר, ולא אין פה שום הדחקה, אבל זה כוחה של האמונה! זו הדרך הנכונה! אמא נפטרה מן העולם הזה ביום שבת קודש בשעת רצון הרצונות – ואין רחמים גדולים יותר מזה. נכנסה ישר לגן עדן וסיימה את תיקונה בעולם הזה ללא רבב, כפי שאמר לי הרב היקר שלי – הרב שלום ארוש שליט"א.

בחודש זה שבו המלך בשדה, נמצא איתנו פה ממש כל רגע, זהו זמן לסליחות, רחמים ותפילות. לא אשקר, יש את הפעמים בהן הלב קצת נסגר וכל כך קשה להוציא אפילו מילה אחת. אבל אני לא מוותרת, רוצה ומאמינה בכל הכוח שכל מילה, אפילו הקטנה ביותר, נשמעת ומתקבלת, כל אנחה קלה של צער, כל משפט שיוצא מכל הלב ומבקש סליחה ורחמים. כן, גם אם הלב מתעקש להיפתח, בגלל הצער, אסור לוותר!

נסו לאמץ את הגישה הזו לפחות כמה פעמים ביום ולדבר עם אבא שבשמים – מתי והיכן שאתם נמצאים, כי בחודש הזה כל זמן הוא "אני לדודי ודודי לי" – ראשי תיבות אלול, שערי שמים נפתחים והתפילות מתקבלות מיד. כי הקב"ה תמיד איתנו, "השם צילך על יד ימינך", הוא לא עוזב את הילדים האהובים שלו, הוא מחכה לנו תמיד. ובחודש הזה, הוא מחכה לנו בשדה. "כולכם ילדיי, רצויים ואהובים, יקרים ומתוקים, בלי יוצא מן הכלל…"

זה הזמן להיכנס אל הטרגלין של המלך, אל החיים האמיתיים ולזכות לחיים טובים ומתוקים, קדושים וטהורים, לשנה טובה מלאה בשפע של ברכות והצלחה.

המאמר מוקדש לעילוי נשמת אמי היקרה והאהובה – ברכה חתון בת שרה, ת.נ.צ.ב.ה.

* * *

רוחמה אפרתי, בעלת תואר בפסיכולוגיה ותקשורת (B.A) יועצת ומטפלת רוחנית ליחידים וקבוצות, מרצה ומעבירה סדנאות וחוגי בית, שדכנית למגזרים השונים. לפרטים והתייעצות: ruhi_d@walla.co.il. אתם מוזמנים לבקר באתר של רוחמה: www.ruchama.co.il