התחלה חדשה

אין כמו התחלה חדשה לרחף
באוויר ולהרגיש בעננים. אבל מה
קורה כשמישהו מחליט לשנות
את התסריט שחלמנו עליו?
 
 
מדברים על מלחמה, רואים תמונות מזעזעות, שומעים על המלחמות במדינות מסביב, מזכירים אתה דינים הקשים ואפילו מדברים בקול על הגאולה הקרובה, זו שממש בפתח. ואני, האדם הקטן, רק מנסה להיות טובה יותר משנה לשנה. אז זה מה שעשיתי בשנתיים האחרונות (בתקווה שאמשיך עם זה גם מראש השנה הזה ואילך) – ניסיתי ליישר קו עם עצמי בנושאים מסוימים שעדיין לא הצלחתי. לפחות לנסות ולהתחיל לטפל בהם. ניסיתי כמובן גם לא לשפוט אף אחד, ואם כן, אז רק לטובה.
 
אבל מאז ראש השנה לפני שנתיים, אני מרגישה שבורא עולם כאילו הניח אותי על איזה צוק שאני צריכה להתמודד עם הירידה ממנו בלי ליפול, בלי שיכאב, בלי שאפגע.
 
זה התחיל בשיחה לא פשוטה עם אדם שהגיע לביתי וביקש כסף לצדקה, ממש יום אחד לפני ראש השנה. ואני, במקום צדקה, נתתי לו על הראש במשך חצי שעה. את היום הבא העברתי בחיפושים אחריו כדי לתת לו קצת כסף. למה? כי באותו לילה חלמתי שאני צריכה לעשות את זה.
 
זאת הייתה רכבת שדים רוחנית ורגשית, כך שלראש השנה הגעתי בזחילה עם הלשון בחוץ. אבל עדיין היו לי תקוות גבוהות שהיום העצום הזה עצמו יהפוך את הדברים על פיהם.
 
אבל לא זאת הייתה התוכנית של אלוקים. כמה שבועות קודם לכן, בעלי ואני שמענו דיסק של הרב שלום ארוש בו הוא מסביר את חשיבות נקיות הבית מכל מיני דברים שאינם ברוח היהדות, כמו ספרים ומוסיקה. תודה לא-ל אין לנו טלוויזיה, מסכי פלזמות ושות', אנחנו גם לא מחוברים לאינטרנט, אין לנו אייפונים/אייפדים/אייפודים, לא מכניסים עיתונים וגם לא שומעים את הדיסקים של מייקל ג'קסון. מה שנותר במלאי, אחרי שרוקנו אותו עם חזרתנו בתשובה, היו רק ספרי ילדים כמו 'צ'רלי ומפעל השוקולד' (היה גם סרט על הספר שנקרא 'צ'רלי וממלכת השוקולד) ו"האסופית" (אן מגגות ירוקים).
 
לא שהם היו לא טובים הספרים האלה, בטח לא במאה אחוז, אבל לאור כל מה שקורה, בעיקר בשנים האחרונות, החלטתי שעדיף להוציא גם אותם מהבית. הילדות לא ידעו, כי הוצאנו אותם בחשאי כשהן היו בבית הספר, מה גם שהספרים היו בשפה האנגלית והן מעדיפות לקרוא בעברית.
 
הרגשתי טוב עם עצמי שהצלחתי 'לנקות את הבית'. אולי גם קצת שבעת רצון וגם קצת גאווה מכל העניין. אז אתם בטח מתארים לעצמכם מה הרגשתי כשקרובי המשפחה שהוזמנו אלינו לראש השנה הוציאו מהתיק את המתנות שהביא לבנות שלי: הגרסה העברית של "האסופית"…
 
הבכורה שלי תפסה את הספר ולא עזבה אותו, קראה אותו באובססיביות כל החג. אף אחת מהבנות שלי לא באה איתי לבית הכנסת בימי החג, הן היו יותר מדי עסוקות בלדבר על אן, האסופית, ועל מה שקרה לה ומה שעבר עליה ו… מילא דיברו, היו גם הרגעים שהן אפילו עשו הצגות על קטעים מסוימים מהספר. וגם, חלמו על חגיגת בת המצווה הקרובה.
 
החלטתי שאני לא מתווכחת איתן, בטח לא בראש השנה. לא מוכיחה – לא אותן ולא את קרובי המשפחה, בטח לא בראש השנה, אז את הפה הגדול שלי השארתי סגור. לא אמרתי מילה. אבל בתוכי, אוי בתוכי, הייתי הרוסה, לא הפסקתי לכעוס. כי במקום לומר דברי תורה, דברי התעוררות ותשובה ביום חשוב כמו ראש השנה, את שני ימי החג הבנות שלי העבירו בשיחות אובססיביות על אחד הספרים שימים ספורים קודם לכן זרקתי מהבית.
 
ניסיתי להכניס את התורה לבית שלי בשיחות, בהפניה לנושא חשוב שקשור לחג, אבל הסיכויים כאילו חברו כולם נגדי. החג המשיך קדימה, ליום הבא, ואני התחלתי להרגיש שאני כישלון מוחץ.
 
רציתי להתפלל כמו שצריך בתפילת שחרית של ראש השנה, לכן מראש כיוונתי את השעון לשעה חמש בבוקר, ולצאת לבית הכנסת הקרוב ולהתפלל במניין הכי מקודם שיש.
 
התעוררתי, יפה לי. הלכתי לבית הכנסת, נפלא לי. אפילו התפללתי טוב, עד שסיימתי את תפילת שמונה עשרה, כשפתאום נפלה עלי עייפות לא מהעולם הזה. האופציות היו – או שאני הולכת הביתה, או שאני נרדמת על הכיסאות בעזרת הנשים.
 
הלכתי הביתה וניסיתי להתבודד, אבל הרגשתי כל כך אומללה, עד שנכנסתי למיטה ונרדמתי.
 
תקיעות שופר? מי שמע בכלל!
 
למחרת ניסיתי מניין אחר, נשארתי בתפילה קרוב לארבע שעות, אבל המניין הזה מתח את התפילה עד לשעות הצהריים ולא יכולתי להשאיר את הבנות והאורחים בהמתנה ארוכה לסעודת החג. ושוב, יצאתי מבית הכנסת הרבה לפני ששמעתי את קול השופר.
 
'לפחות בעלי נמצא באומן' ניחמתי את עצמי, 'לפחות הוא מצליח להתפלל כמו שצריך, וזה הכי חשוב'. אבל אני מודה, שבין 'אסופית' וחצי מהתפילות שלא הספקתי להתפלל, ראש השנה התחיל להרגיש כמו אכזבה לא קטנה.
 
ואז, בשבת (כמו השנה, שמתחברת עם החג) אלוקים שלח לי עוד ניסיון בלתי צפוי בעליל.
 
באותה שנה קיבלתי על עצמי להתחזק בצניעות, כלומר לבוש צנוע לי ולבנות, גרביים בכל ימות השנה, כיסוי ראש 24/7 ועוד דברים קטנים וחשובים מהסוג הזה. וכמובן, שעם השינויים האלה באה בקשת העזרה מבורא עולם גם כן 24/7.
 
קרובת המשפחה שהתארחה אצלי היא לא בדיוק האדם הכי צנוע, אבל היא אדם מאוד מתחשב, והבגדים שהיא לבשה במהלך החג היו 'בסדר'. היא באמת משתדלת להתלבש בצניעות כשהיא באה לבקר אותנו. בכל אופן, באותה שבת, משהו קרה עם הבגדים שלה, משום מה נראה שהם התקצרו להפליא יחסית לימי החג.
 
הייתי המומה. היא ממש לא ידעה שיש לי בעיה עם זה, למרות שהיא הביאה איתה שרוולון שמכסה קצת את החלק העליון. באותה שבת הבגדים האלה גרמו לי מבוכה לא קטנה. אז הנה סיפור ארוך שהפך לקצר – לסעודה של יום שבת הוזמנו לביתם של חברים, שם גרים בכיף זוג הורים ומספר בנים בגיל ההתבגרות, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
 
ישבתי שם, ליד השולחן, סוערת בתוכי, חושבת על כל 'הנושאים' שהייתי צריכה להתמודד איתם הבוקר, כשאני הולכת כך בישוב הדתי שלי עם קרובת משפחה שלבושה מאוד לא צנוע.
 
זה היה הקש ששבר את גב הגמל.
 
לבית חזרתי עם מצב רוח בקרשים. במצבים כאלה רק התפילה האישית (ההתבודדות) מצילה אותי מעצמי ומיצרי.
 
התבוננתי על הימים האחרונים, וכל מה שראיתי מולי הייתה ערימה של כישלונות: נכשלתי ב'ניקיון הבית' שלי ובגדול, נכשלתי בלקחת את הבנות לשמוע שופר ביום גבוה וחשוב, נכשלתי גם אני בדבר הזה ולא שמעתי אפילו תקיעת שופר אחת, נכשלתי בלהכניס לבית דברי תורה, נכשלתי בשמירה על הסטנדרטים הבסיסיים של צניעות בבית שלי, אפילו נכשלתי במצוות הכנסת אורחים כי בשבת הרגשתי שאני מתחרטת שהזמנתי אותם.
 
בקיצור, נכשלתי, והרבה.
 
רק כמה ימים לאחר מכן, כשניסיתי לעשות שש שעות התבודדות כדי להבין על מה ולמה היה לי ראש השנה כזה, קיבלתי מבורא עולם חלק מהתשובה: הכישלון האמיתי והגדול היה שחשבתי שאני אחראית על הכל. שהכל תלוי בי.
 
ואלוקים הסב את תשומת ליבי לנקודה הזו. הוא 'דאג' שאכשל שוב ושוב. ועכשיו העבודה שלי היא לקבל את העובדה שלאלוקים יש את הסיבות שלו בכל מה שהוא עושה, כולל במקרה שלי, וכל מה שהיה מוטל עלי לעשות היה רק לשחרר את הכל ולשמוח בחלקי.
 
קל לומר, קשה לעשות.
 
ואז באה התובנה השנייה: לא יכולתי לשנות את מה שקרה בראש השנה, אבל אני בהחלט יכולה ללמוד מזה, ואני בהחלט יכולה לעשות תשובה ולקוות שזה לא יקרה שוב.
 
אני גם יכולה לעשות התחלה חדשה ולהעריך את מה שקיבלתי בראש השנה, ולא משנה איך זה היה או הרגיש, כי זה היה כמו שאלוקים רצה, נקודה. הוא בטח לא רצה שאלקה את עצמי על אותה שנה, או שאדאג שמא היה זה סימן רע לבאות. זה היה אך ורק רצון השם, וזהו זה.
 
השנה, בעזרת השם, אני בטוחה שדברים יהיו אחרת. השנה, בעזרת השם, דברים יהיו טובים יותר. אני כמובן יודעת שאין ערבות לשום דבר, אבל עשיתי את ההשתדלות שלי, וזה אומר שאני מתחילה להתפלל על ההתחלה החדשה כבר עכשיו ולא ביום הראשון של השנה.