זה לא משהו אישי

אחת התופעות בתחום חינוך  הילדים שאני נתקל בהן היא – הורים שלוקחים באופן אישי את ההתנהגות או הבעיות של הילדים שלהם. וזה יכול להיות מבעיות מסוימות שמתגלות אצל הילד עובר לקשיי למידה ועד להתנהגות, שלרוב מאפיינת ילדים.
 
למשל, פנה אלי הורה ואמר לי שהוא לא מבין למה הילדים שלו לא מקשיבים לו, ולמה כשהוא מבקש מהם להיות בשקט כי הוא רוצה לנוח – ולא בשעות השינה המקובלות, הילדים עושים מה שבראש שלהם? הוא, כך הודה בפניי, נפגע מזה מאוד וחושב שהילדים עושים לו דווקא ובכוונה כדי לעצבן אותו. כך למעשה הופכת התנהגות ילדותית טיפוסית למשהו אישי נגד ההורים, כפי שלא מעט הורים טוענים וחושבים. והתגובה שלהם היא כעס, צעקות, ביקורת, ולא פעם כינויים שונים לילדים. אין ספק שהורים כאלה גורמים לעצמם ולילדיהם, בעצם התגובה התמוהה שלהם, נזק עצום וכמובן שההפסד כולו שלהם.
 
מאמרים נוספים בנושא:
ילדי עץ  הבמבוק
אמא  עם מילה
גם אתם הייתם ילדים
מי ינצח?
 
הנטייה לחשוב שילדים עושים דברים כאלה 'בכוונה' ו'דווקא' היא כמו לחשוב שהילד הזה הוא אדם מבוגר שמבקשים ממנו משהו והוא יבין ויתנהג בהתאם, זה דבר לא הגיוני בעליל, במיוחד כאשר מדובר בילדים בגילאים קטנים שאין בינם לבין הדרישות האלה שום קשר. כשהורים אלה 'נואמים' בפני ומביעים את מורת רוחם בגלל הדרישות הלא הגיוניות שלהם מהילדים, כמו להיות מבוגרים למרות שהם ילדים (כי אין לזה הסבר אחר) אני לא מפסיק לתהות האם הם באמת מתכוונים לזה?
 
כי תחשבו על זה רגע, האם ילד יכול להבין במושגים שלו מה זה אומר שאבא צריך שקט כשהוא רוצה לנוח? שאמא צריכה לישון כי היא עייפה ממה שעשתה היום בבית ומחוצה לו? לא, ממש לא! המושגים והדרישות הללו רחוקים כמו השמים מהארץ מההבנה של הילדים הקטנים מלאי השמחה, המרץ והשובבות הילדותית. וגם אם ההורה יסביר לילדיו הקטנים אלף פעמים למה הוא צריך את השקט הזה, הם לא יבינו. למה? כי ילדים הם ילדים, אין מה לעשות. לילדים חסרים הכלים של התחשבות והבנה של צורכי הזולת – הוריו, אחים גדולים יותר וכדומה, אבל יש להם את הכלים של השמחה והרצון לשחק וליהנות כל הזמן שפורצים מהם החוצה מסביב לשעון.
 
יש גיל מסוים שבאמת אי אפשר לדרוש מהילדים דברים מסוימים, בעיקר שקט. פשוט בלתי אפשרי. ילדים לא יכולים לשבת בשקט כשהם מוגבלים ו'מכווצים' במקום. ילד בגיל חמש שמתבקש להיות בשקט, או לעשות משהו שההבנה שלא מסוגלת להכיל את הדרישה, פשוט לא יצליח במשימה. זה בדיוק כמו לבקש ממישהו לא לנשום כי זה עושה רעש…
 
יש דרכים ליהנות מהדרישות גם בגילאים כאלה. אם יש אחים גדולים בבית, אפשר לבקש מהם לקחת את הקטנים לפרק זמן מסוים כדי שההורה יוכל לנוח, וכך לחדש כוחות לקראת המשך היום. והיצירתיות היא כולה שלכם.
 
כמובן, כמו לכל דבר בחיים, גם כאן נדרשים גבולות הגיוניים ומתאימים. אחרי שהילדים השתובבו רבע שעה אחרי שנכנסו למיטה לשנת הלילה והם עדיין צוהלים ושמחים, בהחלט אפשר להרגיע אותם – כמובן בצורה נעימה ונינוחה. אפשר עם שירים או עוד סיפור לפני השינה ועוד. העיקר, לא להפוך את שעת השינה שהיא חשובה מאוד לילדים מכל הבחינות לשעת מלחמה, שדה קרב שהנזקים וההשלכות שלו על נפשם גדולים מאוד. ילדים שמקבלים את החופש לצחוק ולהשתעשע גם לפני שהם הולכים לישון נשמעים יותר לבקשת ההורים, שמבקשים להגיע לרגע 'כיבוי אורות' וליהנות מזמן האיכות שלהם עם בן/בת הזוג, או להמשך הסידורים והעניינים שלהם.
 
ללא מעט הורים, כפי שנוכחתי לדעת, יש קושי לאפשר לילדיהם להיות ילדים מכמה סיבות.
 
או שההורה לא רגיל לגישה הזו מכיוון שהוא לא גדל בבית כזה, וזה מרגיש לו כמו בלגאן אחד גדול וחוסר משמעת משווע. או, כשהוא רואה ילדים אחרים שיושבים בשקט ולכן חושב לעצמו ש'הנה, אפשר לגדל ילדים בנחת ובשקט, בלי שהם ישתוללו…' וכדומה. או, שההורה עצמו הוא אדם ממורמר ולא יכול להתמודד עם שמחת הילדים.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
הבן  האבוד
לך בתי,  מאבא
יש מקום רק  לאהבה
פאזל  החינוך
 
טיפים מועילים!
 
להורים שלא גדלו בבית כזה: אל תעשו את הטעות שההורים שלכם עשו איתכם! אחרי הכל, אתם צריכים להודות באמת – יש לכם בעיות רגשיות מסוימות שככל הנראה נגררות על הגב או במקום עמוק בלב עוד מהילדות, ובמטען שכזה צריך לטפל ובהקדם על מנת לא לגרום נזק נפשי ורגשי לילדים.
 
להורים שחושבים ש'הדשא של השכן מנומס יותר': אתם חייבים להבין ולדעת שיש הבדל ענק בין חינוך ילדים ואילוף. חינוך ילדים, משמעו, להציג לילדים ערכי חיים חשובים, אמונה, שמחה ואהבת חסד. להחדיר בהם מוטיבציה חיובית תוך כדי עידודם, וכמובן, להיות דוגמה מוחשית עבורם בבחינת 'נאה דורש נאה מקיים'.
 
אילוף, לעומת זאת, משמעו להפחיד את הילדים עד שהם מתרצים לדרישות שלכם. ללא ספק, כאן אין חינוך ילדים אלא אילוף ילדים כמו חיות שמגיבות לכל תנועה שהמאלף שלהן עושה. ברור שאילוף הוא הדרך הקלה והמהירה עם תוצאות של 'כאן ועכשיו', אותן אפשר להציג לראווה כשהאורחים מגיעים כאילו הילדים היו איזה מוצג מוזיאוני, ולגרום להם להתפעל מ'הילדים המנומסים והמחונכים להפליא' שלכם. גישה כזו הורסת את נפשם ונשמתם של הילדים, נקודה. וברגע שהם הופכים להיות עצמאים, הם פורקים עול ומשליכים מעליהם את כל ה'ערכים' וה'חינוך' שקיבלו, משליכים את עול 'המאלפים' שלהם ובורחים אל ערכים שונים ומנוגדים מאלה שניסו להקנות להם.
 
ההורים הממורמרים בהחלט חייבים לקחת את עצמם בידיים ולהתפלל לבורא עולם שייתן להם אהבה, הבנה וסבלנות לילדיהם. לא הבאתם ילדים לעולם כדי לאמלל אותם, גם למלא אותם במרירות שלכם, כולל זו שנסחבת על הגב שלכם שנים מהבית בו גדלתם! שמחת הילדים היא האחריות של ההורים, לכן עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להבטיח שהם יהיו מאושרים ושמחים. לגדל אותם בשמחה, עם סבלנות ואהבה.
 
ואל תשכחו, הילדים שלכם אוהבים אתכם! ועם הידיעה הזו, קחו לתשומת ליבכם דבר חשוב מאוד: אל תיעלבו מההתנהגות שלהם. זה לא משהו אישי. הם ילדים וכך ילדים מתנהגים. זו השמחה הילדותית שרבי  נחמן מברסלב אומר שצריך אותה כל החיים, "אסור להיות זקן" – זקן בחשיבה, רחוק משמחת הילדים שכל הזמן מתחדשים. יש לנו מה ללמוד מהם בנקודה הזו. ילדים פשוט ילדים, הם עצמם, וזו המשימה שלנו לעזור להם להיות כך עם אהבה והבנה ותוך כדי הכוונת האנרגיות שלהם, לפי הגיל כמובן, למקום הטוב. ויהי רצון שתרוו נחת מהילדים שלכם, אמן.