זה ‘קול’ לשנוא יהודים

האנטישמיות שפגשתי בבית הספר
האירה את העובדה שלא משנה כמה
הייתי דומה להם, השנאה שלהם
הזכירה לי שאני לא אחד מהם. זה 'קול'
לשנוא יהודים, רשמים אישיים.
 
 
לפני כמה חודשים מורה מדרום קרולינה עברה את הקו האדום בהדגמה בכיתה, היא תפסה את אחד התלמידים שקם לחדד את עפרונו בחולצתו וגררה אותו על הרצפה (בערך שלושה מטרים) וצעקה: "זה מה שהנאצים היו עושים ליהודים".
 
המדובר בתלמיד בן 12 שהיה בהלם לנוכח מעשה המורה. היא נעצרה והואשמה בתקיפה וחבלה וכן בהפרת הסדר הציבורי. אבל הפשע האמיתי הוא שהיה כאן ניצול סמכות לרעה, כמורה, ופגיעה בביטחון של התלמיד במורה, שהפגינה התנהגות בריונית לכל הדעות.
 
אז מי המורה המהוללת?
 
המדובר במורה מעורכת עם וותק של 23 שנות לימוד במערכת החינוך!!! לא מורה מתחילה חסרת ניסיון.
 
הנה עוד מפגש חזיתי עם עוד מורה שהייתה מעורבת בהעלבה ברוטאלית של תלמיד יהודי, אומנם לא בצורה אקטיבית כמו זו של המורה מדרום קרולינה.
 
והמדובר במורה בבית ספר תיכון באוסלו שבנורווגיה. באחד הימים בהם התלמידים והמורה עשו ברביקיו, אחד התלמידים הלא יהודיים לקח מטבע רותח, אותו חימם על המנגל, ושרף את צווארו של בן כיתתו, תלמיד יהודי בן 16. האם המורה יצאה מגדרה? האם רצתה לעזור לקורבן? האם התקשרה להוריו של הקורבן?
 
התגובה היחידה שלה הייתה לומר לתלמיד הפוגע "אתה מטורף".
 
אימו של התלמיד הנפגע, בראיון לרדיו בנורווגיה, סיפרה שבנה, בנוסף להתעללות הזו, קיבל גם איומים חמורים, כאלה שיש בהם סכנת חיים ואף כונה "חזיר יהודי" ו"שטן יהודי".
 
אלה פשעי השנאה. ובין אם המורה מבצעת את הפשע בעצמה או מתבוננת מהצד ומגיבה בצורה שלא תעלה על הדעת, היא מעודדת את שאר התלמידים וכאילו אומרת להם שזה 'קול' (מגניב) לשנוא יהודים.
 
כתלמיד יהודי וקורבן למעשה שכזה, אולי הדבר הכי כואב ועוקץ בהפגנת בריונות אנטישמית בכיתה היא לא ההתנהגות מלאת השנאה של אחד הילדים או יותר, אלא ההתנהגות והתגובה של הבוגר בעל הסמכות שנוכח בכיתה.
 
ואני מדבר מתוך ניסיון.
 
כשהייתי בחטיבת ביניים, בשנות ה-70, בפאבליק-סקול (בית ספר ציבורי בארה"ב) אנטישמיות הייתה דבר נדיר. אבל יצא לי ללמוד בבית ספר בו למדו נכדים של גרמנים אנטישמיים ומהגרים מנורווגיה שהביאו את השנאה שספגו מבית לאדמת אמריקה. בבית ספר זה, בו למדו מאות תלמידים, הייתי אחד מתוך קבוצה קטנה של ילדים יהודים.
 
זה היה באחד משיעורי מלאכה. הייתי הילד היהודי שהעדיף לנגן על הסקסופון ולא לעסוק במלאכה המסיבית של שיעורים אלה. באותו יום מצאתי את עצמי מוקף בכמה ילדים בריונים שהאבות שלהם לימדו אותם לתקן כיורים ולהחליף אגזוזים כבר מגיל שלוש.
 
הייתי עסוק במשהו כשפתאום כמה ילדים הקיפו אותי והאשימו אותי שרצחתי את "אותו האיש" (הצלוב). עוד ועוד ילדים הצטרפו והפכו לאספסוף מתלהם. המורה ראה ושמע אבל לא אמר דבר. כך, בעצם שתיקתו, הוא אפשר למצב להסלים. ומה הוא עשה בינתיים? העמיד פנים כמי שעסוק בניירת שעל שולחנו…
 
זה כאב יותר מאותה קבוצה מטופשת של הילדים שונאי היהודים שהתנהגו בצורה טיפשית. הרגשתי שזה תפקידו של המורה להגן על תלמידיו. לעזור להם להרגיש בטוחים ולפעול מתוך הגינות ויושר, ואת זה הוא לא עשה בכלל.
 
באותה שנה שודרה בטלוויזיה מיני סדרה בשם השואה. יום למחרת, כשהגעתי לכיתה, ראיתי צלב קרס על הארונית שלי. ביקשתי מאיש התחזוקה שיסיר את זה, אבל הוא גילה כזאת שאננות. במשך כמה ימים רדפתי אחריו עד שהוא הואיל בטובו למרוח איזה צבע שקוף על צלב הקרס, שהמשיך להיראות על הארונית.
 
כן, ההתנהגות שלו הכאיבה לי בלב יותר מאותו צלב קרס שצויר על הארונית.
 
זאת מציאות שאין להתעלם ממנה. אם הסמכות, קרי המורים, מתעלמים ממעשים שכאלה, זה צריך להדליק לנו נורה אדומה, קריאת התעוררות מיידית, הרבה יותר מהמעשים שנעשים על ידי בריונים מהכיתה.
 
וחוץ מקריאת התעוררות, זה גם משקף את שלושת עקרונות האמונה: א. הכל מהשם, ב. כל מה שהשם עושה – הכל לטובה, ג. להכל יש מטרה.
 
עבורי, האנטישמיות שפגשתי בבית הספר האירה את העובדה שלא משנה כמה הייתי דומה להם – אכלתי באותה בקפיטריה עם כולם, לבשתי את אותם בגדים, שמעתי אות אותה מוסיקה שכולם שמעו, חשבתי שאני אחד מהם – אבל השנאה שלהם הזכירה לי שוב ושוב שאני ממש לא אחד מהם. השנאה שלהם עזרה לי לאמץ בחום ואהבה את הזהות היהודית שלי, עד שהפכתי לאדם שומר תורה ומצוות שחייו מלאי סיפוק, כאלה שלא יכולתי לתאר שאחיה אי פעם.
 
ועל זה אני אסיר תודה.