זה רגע מדהים

רגע נוכחי: היי! זה אני. איך הולך?

אני: אהה, כן. מצטערת, בזמן האחרון התעלמתי ממך קצת. הייתי עסוקה לאחרונה. ואני לא בטוחה איך אני כרגע מרגישה.  

רגע נוכחי: ק-צ-ת?! התעלמת ממני קצת?!?!?!

אני: אל תתרגז, אתה יודע שאני מאוד אוהבת את העתיד האפשרי. גם אתה נהדר, אל תבין אותי לא נכון.

רגע: כן בטח, גם אני נהדר. בגלל זה התעלמת ממני, בגלל שאני כזה נהדר. את אפילו לא יודעת איך את מרגישה עכשיו. את יודעת למה? בגלל שאת נמצאת כל הזמן איתו.

אני: בסדר. הבנתי את הנקודה.

רגע: לא, רגע, עוד לא סיימתי. הרשי לי לספר לך קצת על אותו עתיד אפשרי. הוא שקרן ואין לו שום מושג מה יהיה איתך. רק בורא עולם יודע מה יהיה איתך. מתי תביני את זה?

אני: נו בחייך, אל תכעס. אני אוהבת אותך מותק…

רגע: עכשיו את נשמעת כמו בארי ווייט…

אני: זה כאב.

רגע: לא כמו הקופסה המחודדת הזאת שאת עומדת לדרוך עליה… רק תקשיבי לרגע. תגידי, מה יש לעתיד האפשרי שלי אין?

אני: תראה, בעתיד האפשרי אני נראית הרבה יותר רזה.

רגע: ובהווה יש לך כרטיס חברת מועדון במכון כושר שאת לא משתמשת בו בגלל…

אני: כי אני יודעת שזה לא יהיה כיף בכלל.

רגע: שומעת את עצמך? מה את יכולה להוציא מכל מה שלמדת עד עכשיו?

אני: שאנחנו באמת לא יודעים כלום בהשוואה לבורא עולם? בעצם הבורא הוא זה שיודע. כן, השיעור עם הרב פלדמן היה נפלא, זוכר את החלק שבו…

רגע: עצרי. עכשיו את חוזרת לעבר. כל מה שאת צריכה לעשות הוא פשוט להיות כאן ועכשיו. השהות במחיצתו של העתיד האפשרי לא עושה לך טוב. בואי נהיה מציאותיים.

אני: תגיד, אתה מרגל אחרי?

רגע: לא חביבתי. את לא יכולה לברוח ממני כי אני תמיד כאן. זה חלק מהעניין שלי. למעשה, לעתיד האפשרי יש בכלל שם אחר. קוראים לו…

רגע: בדיוק. ואת לא צריכה לדאוג בגלל…

אני: בגלל שבורא עולם רחמן והוא ממלא את הרגע הזה בכל כך טוב, כך שאם באמת אחיה את הרגע הזה, כאן איתך, פשוט אהיה המומה מכל הטוב שרגע זה מכיל ואז אפצח בשירה ואבכה מרוב שמחה, הא?

רגע: נכון! עכשיו תמשיכי הלאה.

האמת היא שרוב הזמן אני לא אוהבת להיות ברגע הנוכחי, בהווה. אני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני מרחפת לי אי שם בעבר, ואז ממקדת את עצמי שוב בהווה. אני לא רוצה להיות ברגע הזה מכיוון שאני לא מסוגלת להשלים עם הרבה דברים. למשל, אישה נפלאה ואלגנטית, שיש לי איתה הכרות קצרה מאוד, איבדה את בנה בצורה טראגית. כל הזמן, ולא משנה מה תהיה הסיבה, היא מאשימה את עצמה במה שקרה. אני יודעת את זה מכיוון שהתברכתי בילד מקסים. אם החתול הכאיב לו, אני מאשימה את עצמי. האישה הזו לעולם לא תוכל לראות את בנה – ואף לא את אשתו או ילדיו – וזהו כאב שאי אפשר לתאר כלל, ולי יש רצון עצום לעזור לה ולתת לה הרגשה טובה, אבל אין לי שמץ של מושג איך לעשות את זה.

דוגמה נוספת. בעלה של חברתי פוטר לא מזמן ממקום העבודה החדש שהוא מצא. מספר שבועות לאחר שהוא התקבל לעבודה הוא פשוט פוטר. עכשיו כל התקוות שלהם התנפצו לגמרי, ובנוסף, יש להם שני ילדים קטנים בבית. חברתי לא רוצה לצאת בגלל זה מהבית או לשוחח בטלפון. אני רוצה לעזור לה, לתת לה הרגשה טובה, לחזק אותה. אבל אין לי שמץ של מושג איך לעשות את זה. אם אומר לה "הכל לטובה", היא תסטור לי בפנים ואני לא אוכל להאשים אותה בכלל…

כשאני מתמקדמת בהווה, ברגע הזה, זה נהדר. ונהדר היא מילה לא כל כך משכנעת. אשליה אמיתית שמתגשמת, אבל הרבה יותר טובה ממה שאני יכולה לעשות. הבן שלי עם השערות המקורזלות שלו הוא נס. הוא לומד בכל יום עוד כמה מילים, קורא לי "מאמי-האני" (אמא-מותק) ואוהב את הטוסטים שאני מכינה לו. יש לי בעל נאה, חכם, מיוחד, שנון, חבר טוב אמיתי. יש לי בית עם גינה גדולה עם פרחי מגנוליה. המחשבה לחפור ביחד עם הבן שלי בגינה ולשתול פרחים חדשים ומלפפונים ממש מסחררת אותי, עד כדי כך שאני מוכנה אפילו להעיר אותו משנתו בשביל זה. חלום שהתגשם. אבל כשאני חושבת על חברה שלי, כואב לי. אם הייתי חיה ממש עכשיו, ברגע זה, הדמעות שהיו זולגות מעיני היו מהולות בשמחה ועצב.

כל המצבים והרגשות האלה חיים זה לצד זה, בדו-קיום. אני מחייכת מכיוון שהבן שלי מצחיק. אני בוכה על אותה אישה, שאני לא ממש מכירה, ומרגישה איך הלב שלה נתלש ממקומו. אני לוקחת נשימה עמוקה מאוד מכיוון שאני רוצה שלחברתי יהיה טוב, שיהיה לה ביטחון. אבל אין לי מושג איך לגרום להן להרגיש טוב יותר, כי אין לי מושג איך אסיים את הרגע הזה וארגיש כמו שאני צריכה להרגיש. אני צריכה לדעת.

לפעמים אני חושבת שאנו מתעלמים מההווה לא בגלל שהוא כזה רע, אלא דווקא בגלל שיש לנו את הדחף המוזר הזה להיות מסוגלים להבין את הכל. אנחנו נאורים, לא? הצלחנו לגלות את מרכיבי הדי.אנ.איי. לפני מאה שנים למדנו להרדים מישהו לפני שניתחנו אותו, היום אנחנו יכולים לקחת איבר מאדם אחד ולהשתיל אותו בגוף של אדם אחר. אנו שוחים בים של ידיעות וחכמה, אולם אם נמקם את עצמנו בהווה נהיה מכוונים לכל תחושה וניתן לכל רגש להגיע אל פני השטח. נראה שבעצם אנחנו לא יכולים להסביר שום דבר. בקושי נצליח להפנים את זה. אז מה עדיף? קצת, לכמה רגעים, לעצום את העיניים מההלם ומהעוצמה שנחוש, כמו תינוק שזה עתה נולד. זה עוזר.

ישנו שיר-ניגון נפלא שנקרא "אדיר איום". אני אפילו לא יודעת מה משמעות המילים, אבל הוא נשמע כמו שיר ערש, מלא שלווה. כותב השיר הצליח להכניס את המרירות והשמחה, משהו בטעם חמוץ-מתוק כזה, של להיות כאן ועכשיו. וכשאתה מזמזם לך אותו בדרך, או עוצם את העיניים ומקשיב, אתה נקשר למקום בו אתה נמצא עם כל הכאב והמתיקות שבו. אני יכולה להבין למה אנשים אוהבים לשבת ביחד ולשיר את השירים האלה. כשתעשו את זה, תבינו שזה בלתי אפשרי להיות במקום אחר. כי אחרי הכל, זה נפלא להרגיש שאתה כאן, בחיים.