זמן להתרחב

"יש לי מערבולות בבטן ובא לי לבכות כי אני לא רוצה ללכת", סימסתי לבעלי כשהתכוננתי לבדיקת העיניים שקבעתי. לפחות שש שנים עברו מאז הבדיקה האחרונה שעשיתי, ארבע שנים מאז שפג התוקף מההפניה לעשות משקפיים חדשות ושנתיים מאז שנשברו לי המשקפיים.

בשנתיים האחרונות אני מרכיבה אותם כשעדשה אחת שרוטה וכמעט שבורה, החלקים שנתמכים באף נפלו והמסגרת עקומה. הם ממש לא נוחות ולא נעימות. הם היו מביכים כשהרכבתי אותם בפגישות עם לקוחות. אבל תסמכו עלי שתמיד היה לי איזה תירוץ, בעיקר מוזר, כמו זה שהם "משקפי הנסיעות שלי" כשהייתי צריכה להרכיב אותם בנקודה מסוימת במהלך הפגישה. היה כמעט בלתי אפשרי לראות איתם בנהיגה בלילה, אז במשך שנתיים אני נמנעת מנהיגה בחלק הזה של היום. וכשכבר הרכבתי אותם, הייתי צריכה להזיז את הראש לאחור או לצדדים כדי שאוכל לראות מעבר למקום השרוט והכמעט שבור בעדשה.

החיים שלי, עד כמה שזה שנשמע מוזר ואפילו מצחיק, היו מותאמים בשש שנים האחרונות למשקפיים השבורים שלי, במקום לקנות זוג חדש… למה? כי ממש לא רציתי שהאישונים שלי יתרחבו. כן, כזאת עקשנית אני.

זה נשמע טיפשי ואפילו קטנוני, אני יודעת. זה תהליך פשוט, הרופא נחמד, זו בדיקה של כמה דקות ולא יותר, זה לא כואב וזה משהו שצריך לעשות אחת לכמה שנים… הבנתי. אבל אני באמת (באמת!) לא אוהבת את זה. אישונים מורחבים גורמים לראייה מעורפלת ולא מפוקסת וזה גורם לי לרצות לישון. אני לא יכולה לנהוג. אני לא יכולה לעבוד. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לתפקד. ואם נסכם את זה בדבר שאני הכי לא רוצה ולא יכולה לאפשר לעצמי בגלל אישונים מורחבים הוא – יום מנוחה. כן. ואני לא טובה בלקחת ימי מנוחה לעצמי.

בדרך כלל אני מתלוננת ומבקשת שישימו לי רק טיפה אחת, במקום שתיים כמקובל בכל עין. הבקשה מתקבלת וכל עין מקבלת טיפה אחת. כשהרופא נכנס לחדר ומתחיל את הבדיקה אני מרגישה רגשי אשמה ומיד מתוודה, "ד"ר, ביקשתי רק טיפה אחת". הרופא צוחק ואומר שזה בסדר, האישונים פתוחים ורחבים והוא הצליח להתבונן בהם כמו שרצה.

מאמרים נוספים בנושא:

נקודה קטנה שלי

אל תישארו לבד

עושים פוליטורה
מלא נקודות טובות
תסתכל, תראה טוב

חלון יפה

ריפרש!

זה כואב, אבל תודה!

לקפוץ לאש!

פקק תנועה

תודה, אבא!

המונולוג

עשיתי לי את היום

הראש היה מונח על המכונה ואני הבטתי על נקודה, בזמן שהרופא הטוב האיר על שטח העין עם אור חזק. וזהו, זה נגמר. העיניים שלי בריאות, המספר לא עלה בשש השנים האחרונות ואני לא צריכה לחזור לכאן בשלוש שנים הקרובות. תודה רבה לך השם! לקחתי את ההפניה החדשה למשקפיים חדשות (סוף סוף) ויצאתי, עם אישונים מורחבים, ליום המנוחה שנכפה עלי.

התגובה של הרופא שלי על האישונים המספיק מורחבים וההתבוננות שלו עליהם פנימה, שיחקה תפקיד מעניין בזמן המנוחה שנכפה עלי. הבנתי שכל החוויה הזו היא מסר מהבורא, והתגובה הזו בפרט היא משהו שאני צריכה לתת את דעתי עליו.

אתם מבינים, בזמן האחרון אני די סגורה. אני יודעת שיש לי המון עבודה רוחנית עם עצמי לעשות, אבל העקשנות שלי עלתה בכמה שלבים בתקופה האחרונה – 'אני לא רוצה זמן ל…' 'אולי לא אני לא יאהב את זה…' 'זה מרגיש לי מוזר…' 'אני כבר לא יודעת מה אני צריכה לעשות, עדיף לשבת בצד וזהו…' – והנה הסוד שלי: תירוצים יש לי ובשפע!

אז הנה הדיל המתוק שלמדתי: הקב"ה אוהב אותנו והוא יאפשר לנו להשתמש בתירוצים האלה הרבה זמן עד שהוא יחליט לומר בקול: "זהו! הגיע הזמן לחזור לעבודה!"

הגיע הזמן להשקיע מאמצים בצמיחה הרוחנית שוב. זמן לנוח מהמרדף של העולם, לאפשר לעצמי להתפתח ולהתרחב ולהזמין את הבורא להאיר באור יקרות את התחומים שאני צריכה לעבוד עליהם. הגיע הזמן לשמוע בקולו כשהוא נותן לי את תוצאות הבדיקה, וזמן לרכוש את מה שהוא כתב לי במרשם האמונה.

רבי נחמן מברסלב נתן לנו עצה נפלאה שהאירוע הזה הוביל אותי להתמקד עליה – קחו קצת מנוחה מהעולם ולכו לראות את הרופא היומי! דברו עם אלוקים לפחות שעה ושמרו על הגזרה המושלמת של הנשמה שלכם – מלאה באמונה!