טעויות של גדולים

הוא טעה, ובגדול. והאמת, אם
לא ניתן דעתנו למה שקרה שם, זה
יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. מה
שיוקרה, כבוד והמון המון קנאה
יכולים לעשות לאדם.
 
 
הוא טעה, ובגדול. והאמת, אם לא ניתן דעתנו למה שקרה שם, זה, חלילה, יכול לקרות לכל אדם.
 
מחלוקת.
 
אחד הדברים הכי נוראים וקשים שקרו לעם ישראל במדבר, ולצערנו, אנו עדיין חווים את הטעם המר של מקרה זה, היא המחלוקת. זאת לא הייתה סתם מחלוקת. מישהו, גם כן לא אדם פשוט – אלא למדן, צדיק, חכם וכדומה, הקים עדה שלמה על המנהיג, משה רבינו, ועורר את המחלוקת, בהא הידיעה, הידועה לשמצה בהיסטוריה של עם ישראל.
 
הסוף, כמו שכולם יודעים, היה מר.
 
כי קורח, וזה ידוע – אז והיום, טעה ובגדול כשעורר את המחלוקת על משה רבינו. אולם, חשוב להבין היטב על השורש של טעות זו, ולו רק כדי שלא ניפול חלילה לבאר-שחת המחלוקת. שהרי, חז"ל הקדושים, בספר הזוהר הקדוש, מלמדים אותנו היטב שהתורה לא מספרת לנו מה היה פעם, אלא מלמדת אותנו על עצמנו! לכן כל אחד צריך להתבונן על זה, ולעומק, ולשאול – מה גרם לאדם גדול כמו קורח, גדול ומלא תורה, בן לשבט לוי, טעה טעות מרה ואיומה עד שאיבד את חלקו לעולם הבא? ואנו, איך נינצל מהטעות של המחלוקת, אפילו בבחינה הכי קטנה שלה?
 
רבי נתן מברסלב (ליקוטי הלכות, על פי תורה ל"א מליקוטי מוהר"ן) מבאר מה הייתה הטעות של קורח על פי הכתוב "ויקח קורח", ותרגם אונקלוס: "ואתפליג קורח – שחילק בין צדיק ללמדן. הוא חשב שלמדן לבד זו מעלה בפני עצמה, ועל זה אמר: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' וגו'". ורש"י מפרש: כולם קדושים – כולם שמעו דברים במעמד הר סיני  מפי הגבורה". כלומר, לפי דעתו הרעה של קורח, מכיוון שכולם קיבלו תורה מסיני וכולם יכולים ללמוד את התורה – ממילא כולם שווים, ולכן אמר: "לא תתנשאו" וכו'.
 
אבל באמת, ממשיך רבי נתן ומסביר, עיקר מעלת ומדרגת ושלמות האדם היא לא לפי הלמדנות שלו כלל, כי ללמוד יכול גם רשע מרושע, אלא האדם נמדד לפי הצדקות שלו, דהיינו: קיום התורה במעשים טובים, והכל תלוי בקדושת הברית, שזה – שימו לב! – אין שום אדם יודע מה נעשה עם חברו!
 
במדרגת האדם בקדושת הברית אין אדם יודע מה נעשה עם חברו! כלפי חוץ, אדם יכול להיראות צדיק, לדעת תורה וכו', אבל מה נעשה עמו בעניין של קדושת הברית? אין שום אדם שיכול לדעת, אבל הוא בעצמו יודע גם יודע…
 
וכשאדם יודע שהוא לא נקי מתאוות ניאוף, ולא רק שהוא לא נקי אלא מלוכלך עד מאוד, עד שפגם תאווה זו נעשה לו כהיתר, ובמקרים גרועים אף נחשב לו למצווה כביכול, עליו להבין שהוא רחוק מדעת השם כרחוק מזרח ממערב. ואם הוא רוצה שתהיה לו תקווה ואחרית טובה עליו להתבטל בשלמות למשה רבינו – כלומר לצדיק, עליו בורא עולם מעיד שהוא נקי ופרוש לגמרי מתאווה זו.
 
כל המחלוקות, הבלבולים, המלחמות, הקושיות – הכל נובע בגלל העובדה שאדם חושב שהוא מבין, שהוא יודע, שהוא מרגיש וכדומה. אך אם היה מסתכל על עצמו באמת – כמה הוא מלא בתאוות, היכן מונח המוח שלו , הוא היה חושב פעמיים לפני שהיה חושב ומשכנע את עצמו שהוא 'מבין', 'מחליט', 'חושב' וכן הלאה.
 
לאורך כל התורה כולה אנו עדים, פעם אחר פעם, לטעויות שנעשו על ידי אנשים גדולים וחשובים בישראל. למשל, המרגלים – כולם היו אנשים חשובים וגדולים. רש"י אומר על הפסוק: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" – כשרים היו. וכן יש דעה שהתכוונו לשם לשמים במעשה שלהם, מכיוון שראו שעומדים להיכנס לארץ ישראל ויצטרכו להתחיל לעבוד את האדמה, לחרוש, לזרוע וכו', לכן חשוב – תורה, מה יהא עליה? במדבר כולם אוכלים לחם מן השמים, לומדים תורה כל היום, מה יהיה כשניכנס לארץ ישראל? לכן הוציאו דיברת הארץ – לשם שמים, כדי שיישארו במדבר וימשיכו להיות דבוקים בבורא עולם. אך הייתה זו טעות נוראה ממנה סובלים כולם עד עצם היום הזה – חורבנות, רדיפות, פרעות, גירושים ועוד. והגלות הקשה של היום – גלות התאוות – היא הקשה מכולם.
 
מה דחף אותם לטעות כך? העובדה שלא התבטלו למשה רבינו, לא רצו לשמוע לעצתו אלא לשכל שלהם, למה שהם חושבים שנכון. וזה קרה להם מכיוון שלא בדקו את עצמם היכן הם מונחים בנקודה החשובה של כל אדם – קדושת הברית והפרישות מתאוות ניאוף. כי אם היו עושים זאת, רואים כמה הם רחוקים משלמות בנקודה זו ובפרט כמה הם רחוקים מהרב שלהם – משה רבינו, שהיה פרוש בתכלית הפרישות, היו מבינים כמה עליהם להתבטל ולבקש את עצתו, שמא הם טועים? אולי זה לא כמו שהם חושבים? אולי בארץ ישראל יש עניינים שבעזרתם יתעלו יותר ממה שהם חווים במדבר? ובכלל, מהו רצון השם באמת?
 
הכלל הוא, כל זמן שאדם לא נקי מתאווה זו הוא לא יכול לסמוך על שכלו, אלא חייב לשאול את משה – הצדיק, לפני שהוא מקבל החלטות, וכל שכן כשמדובר בהחלטות הרות גורל.
 
דוגמא נוספת: רבי עקיבא מעיד על עצמו כיצד התחיל לשמוע בקול תלמידי חכמים, וזו לשון הירושלמי (נזיר נ"ו): "…כך הייתה תחילת תשמישי לפני חכמים (שימוש תלמידי חכמים) – פעם אחת הייתי מהלך בדרךומצאתי מת-מצווה ונטפלתי בו בארבעת מיל, עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו, וכשבאתי אצל רבי אליעזר ואצל רבי יהושע אמרתי להם את הדבר, אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים. (משום שמת-מצווה קונה את מקומו ואסור להזיזו אלא לקברו במקום שנמצא), אמרתי: אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות על אחת כמה וכמה. באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים!".
 
רבי עקיבא הבין, כי כאשר אדם הולך עם השכל שלו, אפילו שכוונתו לשם שמים, הוא מביא הרס לעולם! לכן קיבל על עצמו לשמש תלמידי חכמים, ולהתבטל לדעתם.
 
ואם גדולים נכשלו בטעויות כאלה, כמה אנו צריכים להיזהר!
 
ואיך נדע כיצד להיזהר?
 
כשנדע ונבין היטב שאסור להפריד בין צדיק ללמדן. שעיקר העבודה היא על הבחינה של צדיק, ורק לאחר מכן על הלמדן. כי בראש ובראשונה חשובים המעשים הטובים, שמירת הברית – במחשבה, דיבור ומעשה, עבודת התפילה, אהבת ישראל, צדקה, קיום התורה והמצוות בשמחה ובהתלהבות וכן הלאה, מה שמחייב ללמוד את התורה משום ש'לא עם הארץ חסיד', אבל צריך שהלימוד שלו יהיה בבחינת 'צדיק' – כלומר, לימוד שמביא לידי מעשים טובים. אם אדם לומד רק כדי להיות למדן, להתפלפל ולהתחכם, כמו שעשה קורח, ולא שם את עבודת הצדיק בראש העדיפויות שלו, הרי הוא כמקצץ בנטיעות, חלילה, כלשון רבי נחמן מברסלב (תורה ל"א): "מִי שֶׁטּוֹעֶה וְסוֹבֵר, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁלַּמְדָן לְבַד הוּא הָעִקָּר, הוּא בְּחִינוֹת אַחֵר שֶׁקִּצֵּץ בִּנְטִיעוֹת, כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת לַמְדָן וְרָשָׁע גָּמוּר וְכוּ'".
 
זאת הייתה הטעות של קורח. הוא לא נתן את דעתו היכן הוא נמצא בנקודה של 'צדיק', לכן הדרך לחלוק על הרב שלו, הצדיק, הייתה קלה. כי לא מספיק שלא בדק את עצמו היכן הוא מונח בנקודה של קדושת הברית, בביטול שלו לצדיק, אלא גם התמלא גאווה, התפאר על ההישגים הלימודיים שלו, השכיל להסתיר על עצמו ולראות כמה הוא רחוק מקדושתו של רבו – משה רבינו, משום שחשב שהלמדנות היא מעלה בפני עצמה, והיא המעלה הנצרכת, אך הוא טעה בגדול. וזה הרבה יותר מסוכן מלהיות איש פשוט שלא יודע ללמוד, משום שהאנשים הפשוטים נשארים נאמנים למשה, ורק הגדולים – הלמדנים, החכמים והמשכילים למיניהם, הם אלה שנופלים בסוף לבאר שחת, מגיעים לגרוע מכל, למידות מושחתות, לקנאה איומה, לרדיפה אחרי כבוד, מוניטין ויוקרה, וחולקים על הצדיק. קורח ועדתו – עדה מלאה באנשים  גדולים, ראשי הסנהדרין, לא פשוטי העם! וסופם, כידוע, היה מר.
 
תמים תהיה. אל תשנה. "אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם", אומר החכם באדם (קהלת ז). אל תוסיף, הדבר היחיד שצריך להוסיף בו הוא רק קדושת הברית, שהיא האות 'ו', והיא מוסיפה. וכך נרמז בשם 'יוסף' – שהוא צדיק יסוד עולם והוא לשון תוספת, משום שבקדושה צריכים להוסיף. כך, למשל, משה הוסיף יום אחד מדעתו בפרישות בני-ישראל, וכל אחד יוסיף בשמירת עיניים, בצניעות, לצאת מהתאוות, להתייעץ עם הצדיק בכל תחום בחייך – אל תעשה דבר בלי לשאול את משה, את הצדיק, את הרב שלך, וכך תזכה להינצל מטעויות חמורות ולא תאבד את עולמך, אלא אדרבה, תזכה לראות עולמך בחייך והקרן קיימת לעולם הבא, ויהי רצון שבזכות משה רבינו והמתבטלים לדעתו נזכה לראות פני משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.