אדם לעמל יולד
אחד מעקרונות היהדות הינו ''אדם לעמל יולד'', כלומר אדם בא לעולם לא לעזוב אותו כפי שבא אליו, אלא לעבד את עצמו ממצב גולמי למצב שיש בו פאר והדר...
אחד מעקרונות היהדות הינו ”אדם לעמל יולד”,
כלומר אדם בא לעולם לא לעזוב אותו כפי שבא
אליו, אלא לעבד את עצמו ממצב גולמי למצב שיש
בו פאר והדר.
שמו של הנרי פורד מוכר. הוא חי בתחילת המאה הקודמת, והפך את המכונית לכלי זמין לכל אדם. אחד הסיפורים עליו הוא הסיפור הבא:
יום אחד הוא ערך ריצה על שפת הים, וראה דייג נח משתזף בשמש להנאתו. לידו חכת הדיג תקועה בחול, ודגים מקפצים בתוך סל. דגים שנידוגו זה עתה.
מר פורד עוצר את מרוצתו פונה אל הדייג המנומנם, ושואלו מדוע הוא נרדם ואינו דג דגים?
הדייג תוך שהוא מצביע על הדגים אשר מקפצים בסל השיב שהוא כבר דג היום דגים.
ממשיך מר פורד ושואל: ”אבל אם יש לך זמן, מדוע שלא תמשיך לדוג”?
שואל הדייג: ”בשביל מה להמשיך”?
משיב פורד: ”אם תדוג עוד דגים ותמכרם, תוכל לרכוש רשת דיג ולדוג בבת אחת דגים רבים, במקום לדוג עם החכה רק דג אחד בכל פעם שאתה משליך אותה לים”.
שואל הדיג: ”ואם אדוג דגים רבים באמצעות הרשת, מה התועלת שתהיה בכך”?
משיב פורד: ”תוכל לרכוש סירה, ולאחר מכן סירות רבות ותדוג דגים רבים”.
”ואז מה יקרה”? שואל הדייג.
”תקים מפעל לעיבוד דגים ותהיה עשיר”.
”ואז מה יהיה”? שואל הדייג.
”לאחר שיהיו לך מפעלים רבים ותצבור כסף רב, תוכל לנוח באתרי נופש, להשתזף בשמש, ולהיות סוף סוף רגוע וניחוח”.
משיב הדייג: ”הרי זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, ולמה לי לעבור את כל סדרת העבודות הקשות והמתחים הנדרשים כדי שבסופה של הדרך אוכל לנוח”?
מי צודק? הדייג העצלן, הרגוע, המסתפק במה שיש לו, או הנרי פורד אשר ניצל כל רגע מרגעי חייו כדי שבסופם של החיים יוכל לשבת על מי מנוחות?
בין העבודות שאדם נתקל בהן נוכל למצוא עבודה לפרנסת המשפחה, עבודות הבית, וליהדות יש עוד פעולות הנקראות ”עבודה על המידות”, כלומר, אדם בא לעולם כדי לשפר את תכונותיו והתנהגותו.
מה נאה יותר?
הרמח”ל בהקדמה ל”ספר ההגיון” שכתב, מצטט שאלה ששאל טורנוס רופוס את רבי עקיבא: ”איזה מעשים נאים, של שמים או של בשר ודם”?
במקור אחר מצאנו שטורנוס רופוס שאל את שאלתו בצורה שונה: ”מדוע אתם מלין את הילד שנולד, והרי הילד הוא יצור מושלם של בורא עולם, ובהפחתה מגופו אתם פוגמים משלמות הבריאה”.
השיב לו רבי עקיבא: ”לשאלתך מה נאה יותר, מעשי השמים או בשר ודם, תשובתי היא: מעשה של בשר ודם נאים יותר מאשר מעשי שמים”. ולאמת דבריו הניח על שולחנו שיבולים וגלוסקאות (עוגות), ושאל אותו: איזה מהם נאים יותר? הלא תודה שהעוגות נאות יותר מאשר השיבולים ואף טעימות יותר מאשר השיבולים.
מוסיף הרמח”ל: ואכן עינינו הרואות שבכל הדברים הטבעים כשיונחו בטבעם בלי עבודת האדם ומלאכתו, אומנם יעשו ממה שבחוקם הטבעי, אך לא בהשלמה. וכשיעסוק בהם האדם ויעזור את טבעם ויסדר תוצאותיהם על הסדר ההגון, הנה יראו בברור יותר שלמים ונאים.
דרך משל, אילן מן האילנות אם יונח לטבעו בלי עבודה, אף אם יתן ממין הפרי המיוחד לו, לא ישוה לא בטעמו ולא ביופיו אל הפרי אשר יתן אם יעובד, והאדמה עצמה אשר לא תעבד, לא תזבל ולא תעדר או לא תתן יבולה כל עיקר או תתנהו רזה וחסר. זולתי קצת המקומות אשר תרבה בהם ההכנה הטבעית ריבוי גדול עד שלא יצטרכו לעבודה אך לא יהיה זה על צד הרוב כלל.
כללו של דבר: מקום הניח הבורא יתברך לבני האדם במה שידם מגעת, שיתגדרו בו בגדל המה בעמלם את אשר תלד הטבע…
בהמשך דבריו הוא כותב: בדומה לשיפור שחל באדמה בעקבות עבודתו של אדם, יקרה גם לשכלו של האדם עצמו – שהיות ההשכלה מוטבעת בו בטבעו מתחילה, אם לא יעבד, יהיה כאילן אשר לא יעבד וכאדמה אשר לא שמו לב אליה. שאף על פי שלא יחדל מהשכיל דברים רבים, כאשר לא יחדל האילן מתת מפריו המיוחד בו, אמנם לא חשובה השכלתו אחרי העבדו להשכלתו זולת זה, כפי שלא ישוה פרי האילן הנעבד עם פריו זולת זה…
להתמודד
היהדות הינה דת פעילה הכוללת רעיונות וביצועי דברים, ובכל דור היא מתמודדת עם רעיונות העולים באותו דור, ודפוסי התנהגות חברתית הנוהגים בחברה.
יש דברים שהיהדות צריכה להתמודדות עמהם לאורך כל שנות האנושות, למשל ההתייחסות למציאותו של בורא עולם מול האמונה ב”שיתוף” או באלילים. ההתייחסות למערכות חברתיות על ידי קיום של מערכת משפטית. ערכי מוסר של אמת ושקר, תאוות בלתי מרוסנות.
ויש דברים המשתנים בכל דור, שהיהדות אמורה להתייחס אליהם, שאינם בהכרח שייכים לערכי מוסר.
למשל, אחד הדברים שאדם בתרבותנו מושפע ממנו הוא, השקעתה האדירה של החברה הטכנולוגית להקל על חיי האדם באמצעות שימוש במכונות ואמצעים אלקטרוניים. הדבר היה גם בעבר. המצאת הגלגל והאפשרות לנסוע בעגלה הרתומה לסוס ולא רק ברכיבה על הסוס עצמו, קידמה ועזרה רבות לקידומו של האדם. לאחר מכן המצאת הרכבת, החשמל והרכבים קיצרה דרכים. המעלית אפשרה לבנות בניינים גבוהים, והיכולת לאכלס אנשים רבים על שטח קטן. המצאת הטלפון והתקשורת סייעה בחסכון של העברה ידנית ונוכחות בכל מקום.
אך אלה הינם המצאות שנועדו להביא רווחה לעולם. לעומת זאת, הטכנולוגיה של היום שיש בה דבר נוסף שהוא חיובי, אך בעל השפעה חשיבתית על המין האנושי שמנוגד לתפיסת היהדות.
לעמל יולד
אחד מעקרונות היהדות הינו ”אדם לעמל יולד”, כלומר אדם בא לעולם לא לעזוב אותו כפי שבא אליו, אלא לעבד את עצמו ממצב גולמי למצב שיש בו פאר והדר.
המהר”ל (נולד בשנת 1520 וחי בפרג) נחשב לאחד מהוגי הדעות הגדולים של היהדות. כתב ספרים רבים מאוד הנלמדים עד היום כמעט בכל בית יהודי.
הוא שאל שאלה. המין האנושי קרוי ”אדם” כיוון שהוא נלקח מן האדמה. שואל המהר”ל: לא רק המין האנושי נוצר מן האדמה. גם בהמה נוצרה מאדמת הארץ, ואם כן היה ראוי שלבהמה יקראו אדם כיוון שהיא ”גסות החומר יותר מהאדם” ויותר דומה לאדמה.
משיב המהר”ל: דווקא לאיש מתאים שם הדומה לאדמה, כיוון שהמייחד את האדמה היא האפשרות שלה להתפתח שזורעים בה – והיא מגדלת, שותלים בה – והיא מצמיחה. לעומת זאת, אם לא יטפלו באדמה, היא תצמיח קוצים וברקנים.
מסביר המהר”ל: זה בדיוק המיוחד שיש באדם לעומת הבהמה. בעברית המילה ”בהמה” הינה צירוף של שתי מילים ”בה” – ”מה” כלומר מה שיש בה – יש בה. היא נולדת כמעט בשיא הפוטנציאל שלה ולא מתפתחת יותר, וגם אינה נפחתת ממה שעימו היא נולדה, ולכן אינה דומה לאדמה היכולה מחד לפתח אם יטפלו בה, ולהוציא קוצים וברקים אם לא יטפחו אותה. מה שאין כן האדם, הוא מופיע בצורה מאוד חלשה, תלותית, בלי יכולת לעשות כלום, אך אפשרויות אדירות טמונות בו. אם יפתחו את אפשרויותיו, הוא ינסוק לגבהי מרומים, ואם לא יטפלו בו, הוא מסוגל להיות גרוע מן הגרועות שבחיות.
נחזור אל ההתפתחות הטכנולוגית בהיבט לא של קידום החברה כהמצאת הרכבת והמכונית, אלא בהמצאות שיש בהם לאלמנטים של תחלופה.
בסיום הרצאותיי אני רגיל לברך את הנאספים. בין הברכות אני מברך את המאזינים: ”שתהיה לכם מעט עבודה…והרבה פרנסה”. הציבור מגלה שביעות רצון מהברכה. אולם בסיום אחת ההרצאות ניגש אלי אדם מבוגר, בירך אותי על הרצאתי, אך ביקש לומר שאינו שבע רצון מהברכה על ”מעט עבודה”. הוא חושב שעבודה הינה דבר חשוב, הוא עצמו עבד בעבודה יצרנית שנים רבות. הוא היה רתך. הוא סבור שאחת מהמשימות החשובות שיש לאדם היא היצירה והעבודה.
עד כדי כך המאמץ חשוב ביהדות שאחד המשפטים המפורסמים הוא משפט בארמית (מסכת אבות סוף פרק ה’): ”בן הא הא אומר לפום לצערא אגרא”. כלומר, בשמים מחשבים את פעולות האדם בעיקר לפי המאמץ ולא לפי מה שהוא יצר.
למשל, הכינוס שלנו כרגע הינו לשמיעת דברי תורה, ועל התכנסות זו המאזינים יקבלו שכר רב מן השמים. כמה הם יקבלו? השכר שונה לכל אדם. מי שקשה היה לו לבוא, יקבל שכר יותר מזה שהיה לו קל.
הדבר שונה מנוהג העולם. כשאדם קונה שולחן, מחיר השולחנות די דומה אצל כל היצרנים, בין אם אדם יקנה שולחן שיצא ממפעל תעשייתי מודרני המייצר עשרות שולחנות בכל דקה באמצעות מכונות משכוללות, בלי מגע יד אדם וכמובן ללא מאמץ כלל, ובין אם הוא יקנה את השולחן מכפרי שייצר אותו במשך שבוע שלם, חתך את קורות עץ במו ידיו, ושייף את הלוחות במאמץ רב. זאת משום שהחברה בוחנת ומשלמת לפי מה שהיא מקבלת, וכלל לא מעניין אותה הדרך שבה נעשתה העבודה.
לעומת זאת – אצל הקב”ה הכל שונה. עיקר השכר הוא על המאמץ.
הדבר הזה ברור גם למי שבא בשערי מכון כושר. הוא אינו בא לשם כדי לסבול, אלא כדי שבעקבות המאמץ העכשווי בעתיד יחוש נוח וטוב בכל דבר שיתקל בביצוע פעולה הדורשת מאמץ.
אדם בטבעו אוהב את המנוחה. מצד אחד הוא היה מעדיף לא לעבוד. מאידך, קשה לאדם להשלים אם הוא נאלץ לעזוב מקום עבודה בעת יציאתו לגמלאות.
מבחינה רוחנית נטועה באדם מחשבה שההמצאות בעולם הזה הן כדי לעבוד ולהתקדם, ואנשים עובדים ופועלים ואוספים כסף יותר מאשר הם יזדקקו לו לכל ימיהם. על פי התפיסה היהודית נשמתו של אדם יודעת שכל מה שהיא עושה הוא עבור ההמשך – עולם הבא, ושכאן הוא עולם המעשה, ושם הוא עולם המנוחה. לעומת זאת, טיבעו הגופני של האדם הוא עצלות ואי רצון לקום מהמקום שבו הוא יושב.
המהר”ל טוען שאדם בטבעו בעל תכונת עצלות כיון שהוא עשוי מאדמה, והאדמה אומנם מצמיחה ומגדלת, אבל היא עצמה סטטית ולא זזה.
ההתפתחות הטכנולוגית כל כולה מגוייסת כדי להקל על האדם, ואכן היא מקילה. סבינו ואף הורינו עבדו קשה יותר מאשר אנחנו. אך היא גם משפיעה על האדם בלא שהוא חש בכך שההתאמצות היא דבר לא כל כך טוב, והדבר החשוב ביותר ביהדות לשפר את עצמי, גם הוא יוצא נפסד הנכון לשפר את עצמי. אם הדבר כרוך במאמץ אדם חש במעצור רגשי. הדבר גם נהפך לתשובה שהילדים עונים כאשר אומרים להם לעשות משהו הם עשויים לענות ”אין לי כוח”, גם אם הבקשה נאמרה מיד לאחר שהם קמו משנתם.
המקום שאדם נפגש בו באופן מיוחד עם הצורך להשקיע ולהתאמץ לעומת התכונה הפנימית להמתין שהדברים יעשו מאליהם בולטת בנישואין. האדם עובר שלושה שלבים בחיים: הורים, חברה ונישואין.
השלכה בלתי מודעת
תרשו לי להציג השלכה נוספת שיש להשפעה בלתי מודעת להתפתחות הטכנולוגית על חיינו.
באחת מהרצאותיי בפני טייסי חיל האוויר הישראלי, היתה זו הרצאה על נישואין. בהרצאה ציינתי את הקשיים הטבעיים שיש במערכת זוגית, הצורך להסתדר עם אדם נוסף בעל שאיפות שלא תמיד תואמות לזולתו, האחד הינו איש והשני אשה. הצעתי את הצעותיי וסיימתי את הרצאתי, ועברתי לשלב השאלות והתשובות.
המפקד שאל, האם לדעתי הקשיים שעליהם הצבעתי היו תמיד, או מתחוללים רק בתקופה האחרונה.
שאלתיו אם הכיר את סבו, והוא השיב בחיוב. הוא הכיר את סבו היטב.
אמרתי לו: גם אצל סבך היו קשיים גדולים במערכת הנישואין, כיוון שהקשיים עליהם הצבעתי קשורים ל”אדם”, ואדם כמעט ולא השתנה מאז קין והבל.
אבל המשכתי בדברי שאלה, האם זה נכון שביתו של הסבא היה מלא דברים שלא נזרקו? הוא השיב בחיוב ואמר: אכן כן, בארונות ופינות הבית היו מונחים דברים שאנשים שנולדו בדור זהה לא היו שומרים אותם, והם היו נזרקים לגלי האשפה.
אמרתי לו: אכן האדם לא השתנה, אך יש כיום דברים סביבתיים רבים המקשים עוד יותר מפעם על חיי הנישואין. נטלתי בידי כוס ”חד פעמית” ואמרתי: אתם רואים את הכוס הזאת? אני מאוד בעד שימוש בכלים חד פעמיים, (על אף שאשה מבוגרת אחת אמרה שהיא אינה מבינה מדוע משתמשים בכלים כאלה והרי הרבה יותר קשה להדיח אותם מאשר את הכלים העמידים). כאמור, אני מאוד בעד, אבל, בלא משים השימוש משפיע עלינו לחשוב ”השתמש וזרוק” – את הכוס, את הפלאפון, את אשתך וכו’.
"לעבוד על עצמי"
אמרנו בתחילת ההרצאה שביהדות מצאנו גם תהליך של עבודה על המידות. כלומר, אדם נולד עם תכונות מסויימות טובות ורעות, ומושפע מהוריו וסביבתו להתנהגות חיובית ושלילית. חובתו לאורך כל חייו יום יום להשקיע באישיותו כדי שהוא יהיה טוב יותר מיום האתמול. בין הדברים שהוא צריך להביא את עצמו אליהם בעבודה על אישיותו, להיות עניו ולא גאוותן, לחשוב חיובית על סביבתו ולהטיב לאחרים גם אם ליבו אינו מושך אותו לכך. אך ברור שברבות הימים תשפיע התנהגותו החיצונית על מחשבתו.
התהליכים הדמוקרטים המתחוללים בעולם במאה האחרונה, תהליך שהוא חיובי מאוד כשלעצמו, העבירו את נקודת הכובד של החברה מהמלך והשלטון אל ה”אדם”. האדם מצפה מהמדינה שתספק לו שירותים. מאידך, האדם מצפה שהמדינה לא תתערב בנעשה בביתו ובהתנהגותו אם אינו פוגע באזרחים אחרים, וערכה של העבודה פוחת והולך.
המושג ”לעבוד על עצמי” נתפס כלא להיות ”אני”. אני נתקל בכך רבות כאשר אני מציע לאנשים להחמיא לבן הזוג על יופיו גם אם אינו כזה בעיני, על זריזותו גם אם אינו כזה בעיני. רבים מתערמים: מדוע לשקר? מדוע אני איני צריך להיות מה שאני? לעתים, כאשר אני מציע להיות מאופק ולתכנן תגובות, אנשים טוענים: מדוע לא להיות ספונטני?
הטענות האלה נובעות מתוך הנחה שה”אני הטבעי” שלי הוא האני האמיתי, וכל דבר שאני אומר, עושה או מגיב בהתאם לספונטאניות שלי – ”זה אני”. ומה שאני עושה למרות רצוני הוא ”לא אני”, גם אם ההגיון שלי אומר לי שכדאי לי לעשות דבר אחר או להימנע מלעשות דבר שאני עושה אותו.
תשובתי היא: אחת האימרות שעשו לי משהו בחיים היא של פסיכולוג יהודי ידוע, דרום אמריקאי בשם אריך פרום, בספרו ”מנוס מחופש” בו הוא כותב: ”בהבדל מן העבר שבו החברה קבעה לאדם מה לעשות, מכתיבה היום החברה לאדם מה לרצות”.
כלומר, אין ספק שעוד לא היה דור שבו אדם יכל ועשה מה שהוא רוצה לעשות. אך הוא כבר אינו מרגיש שהאישיות שלו והתנהגותו היא תוצאה של השפעת ההורים, המורים, החברה והתקשורת. כלומר, בין כך וכך האני שלי העכשווי אינו האני האורגינאלי אלא ”אני” המלובש עלי. אם כן אולי כדאי להחליט בשכלי מה היא ההתנהגות הנכונה ולאחר מכן לפעול על פיה.
זו אינה צביעות, זה שיפור!
באחת מהרצאותיי, תיארתי כיצד יש להגיע הביתה להיכנס עם חיוך רחב לומר לאישה כפי שהזוהר אומר שאדם חייב להחמיא לאישתו על יופיה וטובה, שהאישה תאמר לבעלה שהיא מאוד התגעגעה אליו. ואז שמעתי קול נשי קורא: ”אינך חושב שזו צביעות”? ניסיתי לאתר לפי הכיוון שממנו הגיע הקול מי זאת שקראה קריאה זו, והבחנתי באישה הדורה ומטופחת בעלת שערות צבועות. פניתי אליה באדיבות, ושאלתי שידי מונחות על ראשי: האם צביעת השערות אינה צביעות? והאם שמירת משקל אינה צביעות? והאם תיבול המאכל אינה צביעות? שהרי את משקרת את בעלך. במקום להניח עוף במים וכך להגישם לבעלך, את מוסיפה תבלינים מתבלינים שונים?
היא השיבה, וחושבני שהשיבה נכון: ”לא, זו אינה צביעות, זה שיפור”.
הדבר הפשוט המונח בתשתית ההבנה של כל אדם שאנו צריכים להשתדל לשפר כל דבר המצוי בסביבתינו צריך להיות גם פשוט בהקשר לשיפור האישיות שלנו. ולא רק בהקשר חברתי, אלא בקשר שבינינו לבין בורא עולם אשר שלח אותנו לעולמנו זה במצב ”גולמי” כדי שאנו נשפר את עצמנו. בעיני היהדות תהליך שיפור האישיות אינו עוד אחד מהחובות של האדם אלא החובה העיקרית שבעבורה באנו לעולם. וגם חלק גדול מהמצוות, וייתכן שכולן, נועדו כדי שבאמצעותן נשפר את עצמנו. מדוע גם דבר הגיוני ששכלנו שלנו מורה לנו לעשותו אך אין אנו מעוניינים בו נראה לנו ש”זה לא אני”?
הדברים יובנו על פי מקורות חכמינו ובעיקר על פי ”הרמח”ל” בספרו ”דרך ה’" – כאשר אדם מתלבט אם לעשות פעולה מסויימת שקשורה לרצון גופני, למשל, לאכול או להימנע מלאכול, לכעוס או להימנע מכך. הוא יכול להבחין שכביכול קול קורא לו מבחוץ ”יעקב אל תאכל או יעקב אל תצעק” ותחושה פנימית אומרת לו ”אבל אני כן רוצה לאכול או כן רוצה לכעוס”.
מסבירים קדמונינו, אדם הינו בעל בחירה, אבל הבחירה שונה מהבחירה שהיתה לאדם הראשון. אצלו שתי האפשרויות היו קולות הקוראים לו מבחוץ. ”אדם, כדאי לאכול”. וקול אחר קורא לו ”אדם, אל תאכל”. לאחר שחטא, הרע נכנס לאישיותו והטוב נשאר מבחוץ. לכן, כאשר אדם רוצה לאכול כביכול נראה לו שזהו שרוצה לאכול כיוון שהרע השתלב באישיותו. בעוד שהטוב ההגיוני נשאר בחוץ וקורא לו מבחוץ, ולכן תמיד נראה לאדם שיש משהו חיצוני שאינו הוא המונע ממנו להנות מהעולם.
כדי לשפר את עצמנו אנו צריכים לעשות מספר דברים. הראשון שבהם להכיר בעמדה שתפקידנו בעולם הוא אחד – להתמקד בשיפור אישיותנו.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור