להקשיב – זה כל הסיפור!

בתקופתנו, יכולת ההקשבה נחסמת
שבעתיים, והופכת להיות כמעט בלתי
אפשרית. במקרה הטוב, מקבל צורך
זה כמה דקות שידור…

אורי פוסע לאורכה של סמטה חשוכה, כשלפתע קופץ מולו ברנש באיומי אקדח.

"אל תירה" אורי מתחנן, "קח את הכסף והשאר אותי בחיים!"

"לא רוצה את הכסף שלך", משיב לו הברנש עם האקדח. "כל חיי חיכיתי לרגע, שמישהו יהיה מוכן לשבת ולהקשיב לי. עכשיו אתה תהיה חייב לשבת כאן שעה שלמה ולהקשיב!"

* * *

סיפור זה משקף פן מרכזי ועצוב של תקופתנו, המכונה גם העידן הפוסט-מודרני. אנשים מדברים המון, אך מעט מאוד מהם יודעים לתקשר נכון, או במילים אחרות: להקשיב.

האדם, שנברא כ"רוח ממללא" (תרגום אונקלוס בראשית ב, ז), מתייחד בכוח הדיבור שלו על פני שאר הברואים.

הדיבור מגלה את עולמו הפנימי, הרוחני, של האדם. כך הוא משקף גם את היות האדם יצור חברתי, שהרי אדם המדבר אל עצמו נזקק לבירור פסיכיאטרי (זאת לפחות לפני עידן הסלולארי והאוזנייה…).

האדם מדבר, מגלה את מה שבליבו, וזולתו מקשיב. אלו שני צדדים של אותה המטבע – דיבור והקשבה. באדם מוטבע צורך קיומי רב עוצמה שאומר: "אני רוצה שמישהו באמת יקשיב לי, יתחבר לעולמי הרגשי, ויבין מה אני עובר".

יכולת ההקשבה, איננה מן הקלות. על מנת להקשיב באמת לזולת – בין אם זה בן/בת הזוג, הורים, חבר/ה, או כל אדם אחר – נדרש האדם לצמצם מעצמו, לפנות מקום למישהו אחר, למשהו אחר. מנה גדושה של ענווה נזקקת על מנת להכיל את הזולת, על רגשותיו, מצוקותיו והתמודדויותיו.

ואמנם, בתקופתנו, יכולת ההקשבה נחסמת שבעתיים, והופכת להיות כמעט בלתי אפשרית. שלוש סיבות לדבר, זו למעלה מזו:

1. אין זמן להקשבה אמיתית. בעולם שבו המרדף אחרי כסף, קריירה, תארים, מוצרי צריכה ודומיהם, נמצא בראש סדר העדיפויות, זוכים צרכים נפשיים בסיסיים, כמו תקשורת בין איש לאשתו או בין הורים לילדיהם, במקרה הטוב, לכמה דקות שידור…

2. אין צורך לדבר. בני האדם בזמננו, הרי מדברים, לכאורה, כל כך הרבה ביניהם, פי מיליון מבעבר. בעידן של טלפונים ניידים, SMS, מיילים, צ’אטים, פורומים ומה לא, כשבהקלקה אחת אתה מתקשר עם מישהו בקצה העולם… העולם הווירטואלי שנושם האדם, יוצר אשליה של קשרים. ולא היא – קשרים אמיתיים, פנימיים, אינם יכולים להיווצר כך! אין תחליף, ולעולם גם לא יהיה, לשיחה ישירה, פנים מול פנים, מלב אל לב.

3. אין יכולת להקשבה אמיתית. בעידן הפוסט-מודרני, שאנו חיים בו, יש לא רק "זיהום אוויר", אלא גם, ואולי בעיקר – "זיהום הנפש" (כפי שקראו לזה הוגי דעות). האדם הקטן נבלע בתוך ה"רעש" הגדול. רעש המכיל לא רק קולות רמים, אלא גם שלל של גירויים, תמונות, צבעים, מבזקי-חצי ועדכוני-רבע, שבעוצמתם הרבה מערבבים ומערבלים את האדם לתוכם. כאשר נשטף לו האדם בתוך זרמי הצונאמי החיצוניים הללו, מי בכלל זוכר שישנו עולם פנימי נאלם, אצלו או אצל זולתו… וגם אם הוא זוכר, הוא כל כך לא נמצא שם…

ואל לנו לומר, אנחנו לא בסיפור הזה. נרצה או לא נרצה, עם מסיכת אב"כ או בלעדיה, בתוך עמנו אנו יושבים, ואת הקולות אנו רואים. הרעש העולמי הגדול משפיע גם עלינו, במידה זו או אחרת.

ואנו – אנה אנו באים??

במקום הקושי – שם האתגר הגדול.

צו השעה הוא, לפתח בקרבנו כלים להקשבה. זה תפקידנו הן כבני אדם, ועל אחת כמה וכמה כיהודים אשר בטבעם הם גומלי חסדים, וההקשבה – כמה גמילות חסדים יש בה…

(באדיבות אתר "מכון מאיר")