לחזור לארץ האשליות

בארץ האשליות, במקום בו הכסף
הוא המלך, אני לא יודעת איך אחיה
עם ההרגשה של להיות "ענייה".
וללכת או לא ללכת, זו כבר לא השאלה.
 
 
פרט לשתי נסיעות לאוקראינה, לא יצאתי מהארץ קרוב לארבע שנים.
 
הרבה השתנה בארבע השנים האלו, לפחות אצלי. עברתי דירה שלוש פעמים, ויתרתי על העסק שהיה לי והפכתי לאמא-רעיה במשרה מלאה. עברתי כל כך הרבה עליות וירידות, כל כך הרבה מצבים 'קשים', והרבה מאוד אתגרים. בשנים האלה נלחמתי בכל כך הרבה שדים פנימיים, נלחמתי בהמון בלבולים וספקות, נלחמתי באינסטינקטים החייתיים שלי להתנקם או לגרום לכל הבלבולים והספקות לשלם את המחיר הכבד.
 
ואני לא מתחרטת לרגע על מה שעבר עלי. אדרבה, ההיפך הוא הנכון. בארבע השנים האחרונות השתתפתי במרתון רוחני, ובפרט כל שבוע, כבורא עולם לקח אותי למקומות חדשים בנשמה שלי וביקש ממני להתמודד עם התגליות, לגלות מה חסר ולעשות מאמצים כבירים לתקן ולשפר את מה שצריך.
 
זו באמת עבודה קשה, אבל אני מאוד אוהבת אותה. העבודה הזו גרמה לי לקבל את עצמי ואת הסובבים אותי ולדעת להעריך. הראש שלי היום הרבה יותר נקי, ואני כבר לא רצה במעגלים במשך שבועות (וזה קרה גם במשך חודשים) כמו שנהגתי לעשות, מתוך ניסיון להבין מה לכל הרוחות אני אמורה לעשות עם החיים שלי. כל יום אני מנסה לספור את הברכות בהן אני זוכה, לראות את הטוב והחיובי, בשונה מהעבר (אפילו הלא רחוק) שכל הזמן נלחמתי בעצבות, מרירות, ייאוש ודיכאון.
 
אבל יותר מכל, אני מנסה להפנים את המסר ש: השם הוא הבוס! הכל בשליטתו. אין שום דבר מלבדו, והכל בידיים שלו.
 
הכל מדהים ונפלא ואני מאוד מרוצה ושמחה מכל השינויים שקרו לי בארבע השנים האחרונות. אבל יש לי בעיה אחת: בעוד כשבועיים אני צריכה לחזור לאנגליה כדי להשתתף בשמחה משפחתית, ואני כבר מרגישה עצבנות וחוסר מנוחה רק מעצם המחשבה על הנסיעה הזו.
 
לעצבים האלה יש כמה סיבות.
 
סיבה ראשונה, מלחמת העולם השלישית עומדת לפרוץ בכל רגע, והמקום האחרון שאנו רוצה להיות בו כשמשיח יבוא הוא לונדון, לנסות לתפוס את הטיסה האחרונה של אל על לישראל.
 
סיבה שנייה, חלק גדול מהסיבה שהפסקתי לנסוע ללונדון הוא בגלל שחלקים גדולים בתוכי אהבו את הגשמיות שהמקום הזה מציע. מאוכל, בגדים ועד ריהוט לגינה, והכל במחיר מציאה…
 
אבל בימים אלה, כן כן, אין לי מזומנים מיותרים. בימים אלה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות את כל השטויות שקניתי בגלל מצבי הרוח המוזרים שתקפו אותי. הכל שקול ומדוד על השקל. ואחרי שהשלמתי עם העובדה הזו, ואני אפילו מאוד מעריכה את זה כאן בישראל, שם, בארץ האשליות – במקום בו הכסף הוא המלך – אני לא יודעת איך אחיה עם ההרגשה של להיות 'ענייה'.
 
סיבה שלישית, הילדות שלי. הילדות המתוקות והטהורות שלי, שברוך השם, גדלות בבועה המתוקה שלהן בארץ ישראל. הם לא יודעות מי זו בריטני ספירס. הן לא יודעות איזה סרט רץ עכשיו בקולנוע (והשלטים שם מיידעים אותך אם תרצה או לא) ועוד מלא דברים שלא הייתי רוצה שהן יפגשו וידעו.
 
יש לי עוד חמש מיליון סיבות, לפחות, למה אני באמת לא מחכה לביקור בארץ האשליות, אבל הבנתם את התמונה. אז שלחתי מייל בהול לרב שלי כדי לראות איך אני יכולה לצאת מכל העסק הזה (אפילו אם זה יצער הרבה בני משפחה), אבל זה לא עזר לי.
 
אז עכשיו, אני צריכה להגביר הילוך בתפילות ולבקש מהשם שיעזור לי במהלך הביקור בארץ האשליות, שאחזור בשלום (ושלמה) בגוף ובנשמה. שהשם יעזור לי בכל השיחות עם אנשים שלא יודעים או 'לא מסכימים' עם העובדה שהשם הוא זה שמנהל את העולם. השם יצטרך להגן ולשמור עלי ועל הבנות מכל מיני חנויות של מותגים וקניונים, השם יצטרך לשמור על הבנות שלי (ועל בעלי) מכל הנשים המאוד לא צנועות, מהפרסומות ושלטי החוצות הלא צנועים, ומכל החשקים והרצונות לקנות את זה ואת ההוא, ומהצורך הדחוף (?!?) להיות כאן או שם.
 
אוי…
 
לפני ארבע שנים, אהבתי את הנסיעות 'חזרה'. הרגשתי כאילו אני יכולה לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, כי בנסיעות חזרה ההרגשה הייתה: תחיה בישראל, תהיה יהודי, אבל כדאי מאוד לחזור ל'תרבות המוכרת' בכל פעם שאני מרגישה כך.
 
עכשיו אני מאוד מבינה עד כמה 'התרבות המוכרת' הזו יכולה להיות איומה, עד כמה היא מסוכנת לנשמה היהודית, כמה עמוק היא יכולה לחלחל ולהרוס.
 
בארץ האשליות, אנשים יכולים להעמיד פנים שהכל בסדר, אבל הם משלים את עצמם.
 
בארץ האשליות אהיה במשך שישה ימים וזה מרגיש מאוד מאוד ארוך ומייגע…
 
אני גרה במקום בו יש מתקני אזעקה על התקפות אוויריות, והם לא נמצאים שם לא רק לצורך מבחן. אני גרה במקום בו שעשרות אלפי טילים מכוונים אליו. אני גרה במקום בו מסוקים חוצים את הישוב ועוברים מעל ראשינו בדרכם לגבול עזה.
 
אבל אני יודעת שבעולם האמיתי, ארץ האשליות מסוכנת פי מיליון מהמקום בו אני גרה.