למה חופשה?

לא היה שם שום בניין שהזכיר מלון,
רק אוסף של מבנים משותפים. נסענו
כמה פעמים סביב מבנה שנראה
יותר כמו מחסן מלא כלבים, המקום, כך
התברר לנו בהמשך, בו נעביר את
החופשה הקסומה…
 
 
הרבה אנשים נוהגים לחכות לסופשבוע, כי איך אומרים? אנחנו עובדים בשביל הסופשבוע הזה… אפילו אנשים שלכאורה 'אוהבים' לעבוד. ומה זה אוהבים, 'מתים' על העבודה שלהם, גם הם מחכים לסופי השבוע כמו למשיח (פעם גם אני הייתי אחת מהם…) לפרוק את המתח שתופס אותנו 24/7.
 
כאישה שומרת תורה ומצוות, סוף השבוע שלי התחיל עם שבת. וזה אומר, שהוא התחיל עם טונות של לחץ כבר ביום שישי, היום בו ניסיתי להעמיס על עצמי את הקניות, הבישולים, האפייה, וזה עוד בלי להזכיר את הזמן שהייתי צריכה כדי למצוא חניה.
 
אז סופי השבוע היו פחות או יותר בסדר, ברגע שהצלחתי להשיל מעלי את כל שכבות הלחץ ולשבור שיאי עולם חדשים בהכנות לשבת. אבל באמת? כל מה שהייתי הכי צריכה הייתה חופשה נעימה. ורק באמת, הייתי כל כך זקוקה לפחות לשלוש חופשות בשנה, כשאחת מהן בארץ ישראל (זה היה לפני שעלינו לארץ).
 
בשנים הראשונות אחרי שעלינו לארץ ישראל, עבדתי במשרה מלאה פלוס פלוס והרגשתי איך הלחץ נושף לי בעורף יותר מתמיד. אלא ש'הצורך' בחופשות עבר תהליך התכווצות דרסטית. שלושה שבועות במלון יוקרתי הפכו לשלושה ימים מלון יוקרתי בארץ, ואחר כך ליומיים בצימר, ואחר כך ליום קמפניג כזה עם הבנות, מה שמוביל אותי לספר לכם עכשיו על חופשה האחרונה השנה.
 
חשבתי לעצמי שכבר נגמלתי מכל ה'צרכים' המוזרים שלי, בעיקר ממלונות יוקרתיים וחופשות למיניהן. שמחתי לנסוע לצפון, לרכב על אופניים, לדוג, או לעשות רפטינג עם הבעל והבנות במשך כמה ימים. אלא שהפינוקים האלה לי כבר לא עושים את זה, אבל לבנות שלי כן. כל החברות שלהן נסעו לכמה ימים בחנוכה האחרון עם המשפחה, וגם הן רצו לעשות משהו. כאן היצר הרע שלי עלה לבמה וביקש את רשות הדיבור. 'זה רעיון נפלא, למה לא?' ניסה לשכנע. ותוסיפו לזה את העובדה שבעלי, אחרי החופשה, נסע לאומן לשבת חנוכה אצל רבי נחמן מברסלב, אז לא רציתי שהבנות ירגישו שהן מפסידות בגלל רבי נחמן, חס ושלום.
 
אילת הייתה מחוץ לתחום החופשות. אפילו במעמקי החורף קשה להימנע מ'עור' לא מכוסה או למצוא מקומות 'כשרים' לבילוי. הדרום קסם לנו, אז חיפשנו חופשה באחד מקיבוצי הדרום.
 
לתומי, חשבתי שזה מה שעשיתי, שהזמנתי מקום באחד הקיבוצים שם, אבל לא. בפועל לא היה שם שום בניין שהזכיר מלון, אלא רק אוסף של מבנים משותפים. נסענו הלוך ושוב במשך שלוש פעמים סביב מבנה שנראה יותר כמו מחסן מלא כלבים, המקום, כך התברר לנו בהמשך, בו נעביר את החופשה הקסומה…
 
אבל זה לא הכל. הקיבוץ עצמו היה אחד המקומות נמאוד מאוד לא דתיים שביקרתי בהם, וזה בלשון המעטה. הוא נוסד ב-1965 עם 132 משפחות. הייתה שם מכולת קטנה, גם מבנה שמזכיר קצת בית עירייה מקומי, מגרש כדורסל, אבל בלי בית כנסת אחד. וזה אומר שלבעלי אין מניין לתפילת שחרית המוקדמת שלו, נקודה. לא הלל. לא תפילת חנוכה. וגם, לא ראיתי אפילו חנוכייה אחת, והסתובבתי שם כמה פעמים. ואם אין בית כנסת, אז גם אין מקווה שבעלי יוכל לטבול בו לפני התפילה.
 
הרגשתי איך החרדה מטפסת מקצות האצבעות בכפות הרגליים, משתלטת על כולי…
 
אבל זה לא הכל. רוב תושבי הקיבוץ הם אנשים מבוגרים, חוץ מהבנות שלי ועוד כמה אורחים שבאו עם מעט ילדים. ילדים קטנים לא היו שם. מה שכן, היו שם חממות גדולות לגידול ירקות, עצי פרי, שכנראה רובם מיוצאים לחו"ל. מישהו, כך חשבתי, צריך לאסוף את כל התבואה, ולא נראה לי שהמבוגרים שבקיבוץ עושים את זה.
 
ועוד פרט, שמתי לב שכל השלטים במכולת הקטנה של הקיבוץ היו בתאילנדית…
 
אבל זה לא הכל. הגענו לקיבוץ כשהשמים החלו להחשיך וכל העובדים הזרים, רובם תאילנדים, חזרו 'הביתה' מיום עבודה. את הראש שלהם עם עטפו עם חולצת Tשהגנה עליהם מהשמש, וכשהם הגיעו למכולת לקנות בירה וכמה דברים לארוחת ערב הם נראו, לכל הרוחות והדעות, כמו טרוריסטים ערבים. הבנות שלי החלו לגלות סימני חרדה, ואחת מהן אפילו נתקפה בהתקף אסטמה שליווה אותה כל הלילה. הן לא הפסיקו לשאול אותי 'אמא, למה באנו למקום שאין בו יהודים?…'
 
מיותר לציין שמצב הרוח שלי כבר היה בגובה הרצפה, ואני שקעתי בהרהורים ומחשבות אחרי שהדלקנו את החנוכייה. על מה לכל הרוחות חשבתי כשגררתי את המשפחה שלי לחופשה כזו, למקום שאין בו אפילו בית כנסת אחד?!
 
אחרי שעה של תפילה אישית (התבודדות) הבנתי שאלוקים עשה לי טובה גדולה. אם היינו מבלים במלון כמו שאנחנו (יותר נכון, אני) רגילים, עם חדרים מפנקים, ארוחת בוקר שרק בית מלון יודע להגיש, העובדה שלבעלי לא היה מניין לתפילת שחרית לא הייתה מטרידה אותי כל כך. אחרי הכל, הייתי עסוקה בכל הכיף והפינוקים שהמלון מציע.
 
אבל אלוקים לקח את כל 'הלוקסוס' ואני הרגשתי בדיוק את המקום בו 'נחתנו' – מקום, לצערי, נטול תורה, מלא באידיאולוגיות שזרות לנו כיהודים, והרבה מאוד תרבות מערבית-חילונית שאין לה שום קשר לעם ישראל. לא הכי נעים לפגוש את זה חזיתית.
 
אז מה הפלא שבת אחת לא יכלה לנשום והשנייה לא הצליחה לעצום עין?…
 
בהמשך, הבנתי עוד משהו: שאני באמת אוהבת את החיים שלי. אני אוהבת את המקום בו אני גרה, מקום עם בית כנסת כמעט בכל מקום שתפנה את הראש, מקווה,  מניין לכל זמני התפילות. מקום מלא באהבת ישראל, תורה, יהודים, מקום מלא באנרגיות חיוביות שמעוררות אותך מכל הבחינות, ברוחניות ובגשמיות.
 
כשגרתי באנגליה הייתי זקוקה כמו אוויר לנשימה לחופשות בארץ, להרגיש את האנרגיות והחיוניות היהודית הזו, להטעין את הנשמה שלי לפני שאני עולה על המטוס שייקח אותי בחזרה לגלות. היום, החיים שלי מלאים במצוות וקדושה מתוקה.
 
היצר הרע עבד עלי, ובגדול. הוא אמר לי שאני צריכה 'הפסקה' למלא מצברים, אבל באמת, כל החופשות הללו רק הרחיקו אותי ממי שאני באמת, מהנשמה שלי ומבורא עולם.
 
מאותה חופשה מוזרה באחד מקיבוצי הדרום הזו חזרתי הביתה הרבה יותר מחוזקת ממה שחשבתי, תובנות מעניינות הדהדו לי בראש כל הדרך חזרה:
 
דבר ראשון, מעכשיו ואילך, לא קובעים חופשה בלי לתהות קצת על קנקנו של המקום בו נשהה, קודם כל מבררים אם יש מניין ומקווה.
 
דבר שני, החופשות כבר לא על תקן 'הולכים לעשות חיים' או 'צריכים קצת זמן לנוח'. לשני הדברים האלה יש מקום ביהדות, אבל אני לא צריכה להרחיק נדוד כדי להיות שמחה, ושעת ההתבודדות שלי היא הדבר הכי מרגיע שיש, כך גיליתי.
 
דבר שלישי, אני לא צריכה חופשה מאלוקים, אלא בדיוק את ההיפך. מקומות לא 'כשרים', או כאלה שאתה לא מוצא בהם סממנים יהודים, עם אנשים שבקושי מתלבשים – לא טובים לנשמות שלנו. ולא רק, אלא גם לגוף, אפילו אם הוא חושב אחרת, אפילו אם זה מלון מפנק, אפילו אם המגבות והמצעים שם נעימים, ואפילו אם ארוחות הבוקר הכפריות שמוצעות שם הן כאלה טעימות וטעימות.