על הרצפה

בן אדם, אתה יודע מה זה להיות על הרצפה? ואני לא מתכוונת לכמה שניות, אלא לכמה חודשים רצופים!

3 דק' קריאה

רבקה לוי

פורסם בתאריך 03.01.15

איך זה מרגיש להיות על הרצפה? ואני לא מתכוונת לכמה שניות, אלא לכמה חודשים רצופים!
 
זה מה שהרגשתי בחודשים האחרונים מבחינה רוחנית, שאני על הרצפה. ואם לא די בזה, אז השבועות האחרונים היו ממש קשים, עד שהרגשתי איך כוחות החושך לופתים אותי ומרחיקים אותי מבורא עולם, רחוק מהרצון להמשיך הלאה. המלחמה מולם הייתה לא קלה בכלל.
 
מה שעזר לי והחזיק אותי – בעצם, הדבר היחיד שעזר לי להחזיק חזק – היה הכעס. הכעס הנורא הזה שהציף אותי גרר אותי לכותל, שנמצא במרחק 15 דקות הליכה מהבית שלי, כשלאורך כל הדרך צעקתי בתוכי לבורא עולם:
 
"אלוקים! אפילו שזה נראה שאתה לא רוצה אותי יותר, ואפילו שזה מרגיש שאתה גורם לי לסבול ולכאוב כל כך ועוצר את כל הטוב בחיי מלזרוח שוב – תדע שאני לא הולכת לשום מקום!!! אני נשארת כאן, הכי קרוב אליך, ואני מבקשת, לא אני דורשת, שתתחיל לעזור לי ולהתנהג אלי קצת יותר טוב…"
 
מאמרים נוספים בנושא:
תודה שאני כאן
מרדכי  שוורץ
במקום הכי נמוך
מילים  קטנות
 
דקה אחרי "נאום רבקה" חיכיתי שזה יקרה, שטונות של קרני אור יציפו ויאירו את חיי… אבל זה לא קרה, תודה לך בורא עולם, אבא יקר שלי שבשמים. אבל מה כן קרה? אלוקים פשוט הרים אותי מהרצפה. במידה מסוימת, אפילו קטנה, אבל מספיקה כדי לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב, קצת יותר רגועה, פחות לבד, והרבה יותר מעודדת ונאהבת על ידי בורא עולם.
 
אבל נסיבות הן נסיבות, והחיים שלי הם אלה שהיו מונחים לפני באותו רגע. שחזרתי את התקופה האחרונה והגעתי עד לנקודה המאוד כואבת שבה – ראש  השנה האחרון. אוי, הימים האלה על הרצפה… זה היה יותר גרוע מכל זמן אחר שחוויתי בחיי. לא היה לי חשק לומר מילה אחת מהתפילה, כל שכן להתפלל את התפילה  האישית (התבודדות כפי שרבי  נחמן מכנה אותה). לא היה לי חשק או אנרגיות לבשל, ובאופק לא הייתה שום תקווה שהשנה החדשה תביא בכנפיה את השינוי המיוחל או משהו מרענן וחדש.
 
כי במבט רחוק יותר, לראש השנה הקודם, אח… איזה ראש השנה זה היה. קמתי מוקדם, הלכתי לתפילות עד לשנייה האחרונה שלהן. כל החג עבדתי על מידות הנפש שלי, לא כעסתי, לא שפטתי ולא ביקרתי. שום כלום. רגועה ושלווה. לא הזמנתי אורחים ולא קיבלתי הזמנות, רק להיות לבד עם הבנות וליהנות מהביחד עד שבעלי יחזור מאומן
 
בן אדם, שנה שעברה הייתי כזאת קדושה ותראה איפה אני נמצאת עכשיו – כחושה, כואבת, לא יודעת מה יהיה עם הבית, עדיין לא הכרתי חברות בעיר החדשה אליה עברתי ואני באמת חולה.
 
השנה, באמת שלא יכולתי לגייס את האנרגיות לעשות משהו מה'קדוש הקדוש הזה'. אפילו לא ידעתי באיזה בית כנסת אתפלל. הייתי זרוקה על הרצפה, ובאמת באמת עלו בי ספקות כאלה לגבי כוחו של ראש השנה, אפילו בכוח של רבי נחמן מברסלב שיכול להרים אותי שוב.
 
אבל טעיתי.
 
יום לפני החג קיבלתי שיחה מחברה שהייתה ברובע היהודי בירושלים. בקיצור, היא הזמינה אותי לאחת מסעודות החג, בצהריים, מה ששבר אצלי את הבדידות והמונוטוניות של שלושה ימי חג בלי בעלי, וגם סדק את האומללות והייאוש שהתנחלו אצלי כבר תקופה ארוכה ועטפו אותי בעטיפה שחורה.
 
אולי אלוקים אוהב אותי אחרי הכל. אולי, בראש השנה אהיה בסדר. אולי, דברים בכל זאת ישתנו. אולי.
 
ביום הראשון של החג אלוקים זרק לי עוד גלגל הצלה: השכנים שלי חגגו ברית מילה לבן שלהם ברובע היהודי למחרת, והם הזמינו אותי ואת הבנות.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
העוצמה שבנקודת השפל
במקום הכי נמוך
חושך זה ילד בלי חיבוק
אין דבר שלם מלב שבור
 
עכשיו באמת התעודדתי. למה? כי כולם יודעים שאליהו הנביא בא לכל ברית ולוקח איתו את כל העוונות של הנוכחים. איזו מתנה מקסימה ליום השני של החג.
 
טוב, אולי לא הצלחתי להתנחם קצת עם העניין של התפילה והתקווה, אולי סדר העדיפויות שלי לחג היה מאוד בסיסי, אולי בגלל שאני לא מכירה אף אחת, אולי בגלל שלא היו לי אורחים, ואולי הכל בגלל שלא הייתה לי האמונה הקטנה והמתוקה שלי. בכל אופן, אלוקים סידר לי את השנה כמו רק שהוא יכול ויודע.
 
זה די מוזר, כי השנה, כשלא יכולתי להתפלל או לחייך הרבה, בלי הרבה השראות והתעוררות, זה הרגיש הרבה יותר 'מתוק' משנה שעברה, שאז הייתי סופר-דופר קדושה. הבנתי שאלוקים לוקח אותך בדרך שאתה רוצה להיות.
 
שנה שעברה הרגשתי את הדינים כל כך חזק, זה היה כל כך מוחשי וברור, והייתה לי שנה מאוד קשה. השנה, הייתי מאוד שבורה, ואני עדיין. חיפשתי את האהבה וההערכה של אלוקים. חיפשתי ביטוח וערבות כלשהי שגם אם אני על הרצפה, אלוקים כאן איתי ביחד.
 
ומצאתי.
 
בעזרתו של אבא היקר, השנה תהיה טובה. בעזרתו היקרה, אקום מהרצפה (וגם אתם). הוא ימשוך אותנו, את כל עם ישראל, ינער אותנו מהאבק של אלפי שנות גלות ויחזיר אותנו למקום שלנו, ממש לידו.
 
אז תחזיקו חזק. החשכה הזו היא לא לנצח, היא תחלוף, תיגמר. ואז, האור הגדול והנצחי.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

אחי היקר, אני בטוח שלא היית מתנגד לקבל טלפון מהרמטכ"ל לבוא לפגישה אישית. מצאת חן בעיניו. בא לו להיפגש איתך, והוא מודיע לך: "חייל, בהזדמנות חגיגית זו, כל הטפסים ברשותך, אתה יכול להחליט עכשיו כל החלטה, מה שתגיד קדוש. אתה קובע, אתה מחליט". שווה, לא?

Featured Products