מבחני גיל ההתבגרות

לפעמים, אני מתבוננת על המתבגרים
שלי מרחוק, כמו אנתרופולוגית שרושמת
ממצאים מהשטח באיזו טונדרה באפריקה.
ה"זן" המיוחד הזה הוליד תובנות למחקרים
שלמים…
 
 
גיל ההתבגרות. כן אני יודעת, פעם גם אני הייתי שם. פרט לידיעה זו, השם עזר לי לשכוח אותה קצת כדי שאוכל להיות הורה-אמא לילדיי המתבגרים. אם אנהג כמותם, אם אחיה את התקופה הזו כדי להתקרב אליהם – לא אצליח למלא את משימת חינוך ילדיי כראוי, וגם לא להדריך ולכוונם כראוי בחיים (בכל מה שאפשר). אם אנסה להיות כמותם, אני מניחה שרוב העיסוק שלי יהיה סביב לומר להם (אמירה שתמיד יוצאת לחלל האוויר בטונים צעקניים): "אלוקים אדירים, בשום פנים ואופן לא!". לפעמים אני עושה את זה רק בגלל האפקט שיש לזה… ואם אנסה להזדהות איתם, כלומר עם הגיל הזה ולנהוג כמותם, לא אצליח לכוון אותם, לעזור להם כפי שנדרש ממני כהורה-אמא. בקיצור, לא אהיה הורה-אמא אם אנסה להיות רק חברה שלהם.
 
לא שאני דוגלת בשלטון יחיד-עריץ-דיקטטורי. ממש לא. וכן, מאוד חשוב ליהנות מקשר קרוב עם הילדים, במיוחד כשהם מגיעים לגיל הזה. החברות עם הילדים היא אלמנט חשוב מאוד המקשר אותנו עם הילדים, במיוחד בגיל הזה (אמרתי, נכון?). אבל קודם לכל, אני אמא שלהם.
 
לפעמים, אני מתבוננת על המתבגרים שלי מרחוק, כמו אנתרופולוגית שרושמת ממצאים מהשטח באיזו טונדרה באפריקה. רק שאני לא מתחבאת מאחורי שיחים או עצים, אותי תמצאו, למשל, מאחורי הספה – מחכה להרוויח כמה תובנות וחידושים בתצפית שאני עורכת על הזן המיוחד הזה, שלפעמים אני לא יודעת איך לגשת אליו.
 
לימוד א': המקרר. מדהים לגלות כמה פעמים הם יעמדו מול המתקן הזה כשהדלתות שלו פתוחות, מחכים לאות הפתיחה. לפעמים בני המין הזה עומדים שם לבד, ולפעמים עם חבר או שניים. אחרי כמה דקות של סריקת המדפים העמוסים (תודה רבה לך השם) משתחררת לחלל האוויר הכרזה מאוד לא מובנת של: "אין מה לאכול בבית הזה!!!!!!!!" (אכן, זן מיוחד. אבל לך תבין אותו…)
 
לימוד ב': אין לי מה ללבוש. למרות שאמרה זו מתאימה יותר לנקבות של זן זה הרבה יותר מלזכרים שבהם, שמעתי לא פעם מבני שהמכנסיים שקניתי לו לא 'גזעיות'. האופנה שהייתה באמת בסדר אתמול מעצבנת ו'מה זה לא מתאימה' בבוקר שאחרי. במסע הקניות, למשל בחנות נעליים, הבנתי שכל מה שאני צריכה לעשות הוא רק לשבת בצד. בחנויות בגדים – לא לומר חצי מילה, אלא אם כן הבגד שנבחר היה מגוחך ואז השתמשתי בלחצן החירום "אלוקים אדירים, בשום פנים ואופן לא!"…
 
ההורה לא מוכן לוותר על הכל. אבל זו אותה מלחמה מוכרת שבני הגיל הזה אוהבים להשתתף בה, והמפתח להצלחתה – שחייבים להיות שני מנצחים, ואף לא מפסיד אחד.
 
אני זוכרת, כשהייתי נערה, עסקתי בכל הדברים האידיאליסטיים כדי להציל את האנושות (הרבה מתבגרים עושים את זה). ביום אחר, כשבדקתי את ערימת המכתבים שהגיעה בדואר, ראיתי מעטפה ממוענת אליי מהגריפינס (ארגון בינלאומי הפועל למען איכות הסביבה). בני נוער יכולים להתקרב למטרות, ואפילו יותר, אם במטרות אלה נכללים בעלי חיים או הצלת כדור הארץ. שיגעתי את כולם בבית, כשחתכו את הפלסטיק שעטף בצורת טבעת את מארז בקבוקי הסודה. באותה תקופה הייתה התארגנות של כמה אנשים שמחו על הפעולה האכזרית הזו, כדי להציל הפינגווינים בגלפגוס (או איפה שהוא בעולם) מחנק, שנגרם מאותם מתקנים שהומצאו על ידי כמה מכורים באמריקה, ושרובם יוצרו במפעל 'עבדים' בסין. דאגתי שכולם יבינו שאני את שלי עושה בעניין – אני צריכה להציל את הפינגווינים והלוטרות מפני כל לא-אוהבי-החיות שהעזו לזהם את האוקיינוס ותרמו את חלקם בהרס העולם, במיוחד כשקנו מארז של שישה בקבוקי סודה (גם המשפחה שלי הייתה ברשימה).
 
ואז הגיע השלב השחור. מה זה, אתם שואלים? זה השלב בו לבשתי רק שחור ושיגעתי את אמא שלי. גם כיום אני נוהגת ללבוש בגדים בצבעים כהים – אבל כך גם הרבה אנשים בשכונה בה אני גרה.
 
לילדים בגיל הזה – המתבגרים, יש צורך לתקן את העולם כי פתאום הם מבינים שהעולם 'שבור'. לכן כל מצבי הרוח האיומים שמלווים אותם לעיתים קרובות. כן, חלק מהתהליך הזה מורכב מהשינויים הפיזיים-הורמונאליים שמשתנים אצלם, אבל אני באמת מאמינה שזה הגיל בו התמימות המתוקה של הילדות פשוט נעלמת לה אי שם במורד הדרך – והעיניים שלהם מתחילות להסתכל על העולם בעדשות אחרות לגמרי.
 
כשאני חובשת את כובע האנתרופולוגית שלי, אני לומדת את מגוון הגילאים של ילדינו ורואה את ההבדל התהומי בדרך בה כל אחד מהם מסתכל על העולם. את הילד בגן-חובה מול הלומדים בבית ספר יסודי – התבוננות המגלה שהם באמת חיים בהווה. הם לא דואגים על אתמול, והם בהחלט לא דואגים על המחר. הם לא מודאגים מתי הארוחה הבאה שלהם תגיע ומהיכן, והם צוחקים – ברוך השם, והרבה. הם צוחקים בגלל שהם לא מודאגים! בפנימיות שלהם – הם בוטחים בבורא עולם ללא שום דופי. הם בהחלט חיים את ההווה, בלי שום דאגות על העבר או העתיד. מכאן נובעת ונוצרת אותה שמחה פנימית המלווה ילדות רגילה ונורמאלית – לא דואגים! ביטחון מלא ללא עוררין בהשם ובאנשים הבוגרים המעורבים בחייהם.
 
עכשיו באים המתבגרים. הם רואים צביעות בכל מקום, והם יקראו לך, יידעו אותך, ברגע שהם מוצאים אותה. המשקפיים הוורודות שליוו אותם בשנים קודמות הוחלפו בזוג משקפיים ציניות. ההורים שלהם, שנראו אז כמושלמים והילדים האלה הגיעו עד לגובה הברכיים שלהם, פתאום נראים אנושיים. הם מתחילים להתכוונן עם העולם והמציאויות הקשות שמתלוות לחיים על הכדור הזה. וכאן מתחילה תקופת הדאגות "האמיתיות". דאגה מויכוח עם החבר ועד לחשש משואה גרעינית. יש להם המון שאלות אבל לא תמיד מספיק תשובות. הם מנסים למצוא את עצמם על מפת העולם, והיכן הקרובים אליהם מתחברים לפאזל. וכמובן, איזה תפקיד יש להשם בחייהם. וכאילו שזה לא מספיק, בחבילה הזו כלולים גם כל השינויים הפיזיים-נפשיים. פלא שיש להם מצבי רוח משתנים כמו מזג האוויר?
 
תמיד תהיתי, באיזו נקודה איבדנו את אותה שמחה? את השלב בו היינו קופצים מהמיטה, מוכנים לתפוס את המושכות של היום, במקום ללחוץ על הכפתור שמשתיק את הצלצול המעצבן של השעון המעורר שבע פעמים לפחות? ויש את השלב בו אדם מתחיל את המסע לבגרות, ואז גם מתחיל מסע השחרור והדרישה לשוויון זכויות מלא. לא פעם, אחד הילדים שלי אומר לי: "למה את צריכה כל הזמן לומר לי מה לעשות? מה ללבוש? מה לשמוע?" והתשובה הסטנדרטית שלי היא: כי זה התפקיד שלי.
 
זה התפקיד שלי לתת להם מספיק חופש – מבלי לנהוג בפזיזות או חוסר זהירות. זה התפקיד שלי לגדור גדרות – ועדיין לאפשר להם לבחור. זה התפקיד שלי לדאוג לביטחונם, לוודא מי החברים שלהם ולהשגיח עליהם – כי יום אחד, בעזרת השם, הם ימשיכו הלאה, יבנו את הקן שלהם על הבסיס שאנו מכינים להם. וכן, קצת קשה להשיג משמעת ברגע שהם מתחילים להסתכל 'בגובה העיניים' שלנו.
 
בגיל הזה, אני זוכרת שאמרתי (סליחה, צעקתי) לחלל הבית כדי שכולם ישמעו: "אני מחכה ליום בו אעזוב את הבית הזה, חכו ותראו כולכם" (זה משהו שהרבה מתבגרים משחררים החוצה גם בלי שום סיבה, וכך גם היה איתי).
 
ואז נולד בננו הבכור.
 
כשאמי וחמותי הגיעו לביתי שבסט.לואיס לעזור לזוג הצעיר בשבועות הראשונים, הרגשנו ממש חסרי ישע (מזל שהן באו). וכשאמי הייתה כבר בפתח הדלת עם המזוודה, נגררתי על הרצפה ואחזתי אותה ברגליים, התחננתי אליה שלא תעזוב אותנו! היינו שני צעירים מתבגרים חסרי ניסיון עם ילד… בחיים שלי לא החלפתי טיטול! בנקודה זו של חיי למדתי להעריך באמת את הוריי ואת כל מה שהם עשו בשבילי, אפילו כשנלחמתי בזה. וגם כשהמתבגרים שלנו אוהבים להזכיר לי שאני לא יכולה להחזיק אותם כל הזמן, אבל כשהם יגדלו יותר הם יזכרו את כל החסדים שעשיתי להם – את כל הפיצות שהזמנתי, את כל הסנדוויצ'ים הטעימים, העוגיות שאפיתי, הבגדים שכיבסתי – ואת הגבולות שהצבתי! כן, למרות העובדה שנראה כי הם שונאים גבולות, הם בעצם מרגישים בטוחים בתוכם.
 
יותר מפעם אחת שמעתי שילד – מתבגר – פיתח את הקשר שלו עם השם על בסיס הקשר שהיה לו עם הוריו.
 
אני נזכרת ביום בו הבן שלנו קיבל את הצו הראשון לצבא, מפגש שנערך בירושלים. לילה לפני כן, לא הפסקתי לשאול את בעלי בעצבנות יתר: "אתה חושב שהוא יסתדר לבד? אתה חושב שאנחנו צריכים ללכת איתו?"… כאמא שתמיד ליוותה את האוטובוס שלקח את הילדים לטיולים רחוק מהבית, לכן גם תמיד הצעתי את עצמי כמלווה לטיול (אף אחד לא היה צריך לשאול אותי פעמיים), באותו יום הייתי צריכה לשלוח את התינוק שלי – התינוק שלי (טוב, עכשיו הוא יותר גבוה ממני בראש) למקום הזה עם כל אנשי הצבא שיש שם, שאולי יפחידו אותו ואולי לא יתנהגו אליו יפה…
 
בעלי, כמובן, כזכר עם היגיון (ושמישהו יגיד שהעולם של השם לא מושלם! תארו לכם שני הורים היסטריים תחת קורת גג אחת…) גלגל את עיניו. הבן שלי הבטיח לי שהוא יתקשר אלי אם הוא לא יסתדר, או אם יפספס את הארוחה, או כל דבר אחר. והוא הסתדר מצוין!
 
אבל אני לא.
 
כשאני מתבוננת על ילדיי, אני רואה את הקשר שלי עם השם. אבא, אני צריכה גבולות. אני צריכה שתגיד לי איך להתלבש, איך לאכול, איך להקשיב. אני צריכה שתדריך אותי – גם אם לפעמים אני קצת מתמרדת או כועסת. אני צריכה שתמיד תהיה שם, כי לבד אני לא יכולה. אני צריכה מקום בטוח לחזור אליו כדי ללקק את הפצעים, לחפש נחמה. ואבא, בפעמים שאנסה להתמרד, תדע בבקשה שזאת הילדה שבי שמנסה לבחון את הגבולות שלך. כי בסוף, כל מה שאני רוצה הוא רק את אהבתו של אבא שלי.
 
כשאני רואה את הצעירים שבצאן, אני מנסה לחקות את האמונה שלהם. לחיות בהווה ולא להיתקע באתמול, או לפחד ממחר. האם לא היה זה השם שהדריך אותי עד עכשיו? וכשאני מסתכלת לאחור, 99.9% מהדברים שדאגתי בגללם לא התגשמו בכלל. כל מה שעשיתי היה רק לבזבז זמן יקר בדאגות על שום דבר ולא ליהנות מהווה.
 
כשאגדל יותר, אשתדל לחזור לימים בהם הייתי בגן. באותו זמן, אשתדל להיות הורה למתבגרים שלי, בעזרת השם, ואשתמש בבגרות שלי ובניסיון חיי להדריך אותם. ובתוך כל התהליך הזה, אני מקווה שאף אחד מאיתנו לא יתבלבל.
 
כשאנו עושים את דרכנו בעולם, אנו צריכים להודות תמיד על הגבולות שהשם שם לנו בדרך רק כדי לשמור עלינו. כי התורה, המאירה את הדרך הזו, עוזרת לנו לא לנהוג בפזיזות ובחוסר זהירות. והאמונה, היא מאפשרת לנו לחיות בהווה – בשמחה, עד לגאולה במהרה בימינו אמן. ואז נחזור הביתה, לאבא שמחכה לנו כל הזמן.