מה יעשה אותי שמח?

הנה השאלה שכרסמה בתוכי כמעט כל חיי:
 
מה – אם יש דבר כזה בכלל – יעשה אותי שמח?
 
נהייתי פסיכותרפיסט בתקווה למצוא את התשובה לשאלה זו.
 
אז מה היה לי שם?
 
כחלק מההתמחות שלי בתחום הפסיכותרפיה נדרשתי להתנסות במה שנקרא ניתוח פרוידיאני הקלאסי. שכבתי על הספה במשך ארבע פעמים בשבוע ודיברתי עם אנליסטית שמעולם לא ראיתי. היא ישבה מאחורי קרוב לתשע שנים. באותה תקופה, אם רציתי ליצור קשר רגשי איתה, לא יכולתי להסתובב לאחור. ומכיוון שהיא לא היוותה עבורי דמות של אדם, היא הפכה למעין מסך ריק שיושב מאחורי. לפעמים, הפנטזיות שבתת ההכרה שלי הפכו את האנליסטית לאמא עצורת רגשות מהילדות, או לאבא שמעניש כל הזמן, או אפילו לדמות אלוקים הכל-יכול. ככל שהקונפליקטים מהילדות עלו וצפו על פני השטח, קיבלתי תובנות מדהימות על עצמי ועל ההתמודדות שלי עם אנשים. לצערי, פרט לעובדה שסבלתי מעודף התבוננויות ותובנות, אחרי תשע שנים אני לא יכול לומר שנעשיתי אדם שמח יותר מהמפגש הראשון עם האנליסטית.
 
בהמשך, התחלתי להלום בכריות עם מחבטי בייסבול וטניס בתקווה שכך אשחרר כעס וזעם שעצורים ומדוכאים בתוכי, וגם כל מיני רגשות מוזרים שגורמים לי כאב וסבל.
 
בתרפיית הצעקות, אליה הגעתי אחרי החבטות, התרפיסט הוביל אותי לפסגה – צעקה עצומה שיצאה לי מכל הריאות. אין מה לומר, הרגשתי כמו בן אדם חדש, אבל רק יומיים.
 
בתרפיית ההתנהגות הקוגניטיבית התמקדתי ביכולת לנסות להפוך את כל המחשבות שלי לחיוביות: "אני אדם שמח… אני אדם שמח… אני אדם שמח…" מין מנטרה שכזו, אבל הבעיה עם תרפיה מהסוג הזה הייתה, שהכרחתי את עצמי להיות חיובי, אולם בתוכי, בפנים, שום דבר לא השתנה. הבנתי שאני לא יכול לעקוף את מצב הרוח הפנימי שמשתלט עלי, אלא להתמודד איתו.
 
השלב הבא היה הסתקרנות בעולם ההיפנוזה. הייתי בטוח שבעזרת ההיפנוזה אוכל לחפור יותר לעומק בתוך מוחי ולעקור את שורש הבלגאן במוח של תת-ההכרה שלי. הבעיה עם חשיבה חיובית הייתה שזה לא עזר בכלל להתמודד עם כל השלדים שהתחבאו בארון שנמצא בתת-ההכרה שלי. לכן חשבתי שעל ידי תכנות מחדש של המוח הזה, בעזרת סוגסטיה היפנוטית חיובית, אהיה שמח.
 
לצערי, התברר לי שאפילו למוח שנמצא בתת ההכרה שלי יש מוח משל עצמו. והמוח הזה סירב בעקשנות לקבל את הסוגסטיה ההיפנוטית הנעימה והחיובית יותר מכמה ימים. אחרי כמה ימים הגוף שלי התנהג כמי שדוחה מתוכו עצמים זרים.
 
זה היה, פחות או יותר, באותו זמן שגיליתי את עולם ההיפנוזה המרתק והמסקרן של ד"ר המילטון אריקסון. התרפיסט האריקסוני שלי אמר לי שההיפנוזה המסורתית והמוכרת לא עזרה לי מכיוון שתת-ההכרה שלי היא לא רק ישות פסיבית שאפשר להפציץ אותה בכל מיני רעיונות, ויהיו חיובים ככל שיהיו. אלא, כך הוא טען, דורשת קצת יותר כבוד מזה שנתתי לה עד עתה. הא גם אמר לי שהמוח התת-הכרתי שלי מכיל כוחות אדירים לא מנוצלים שאפשר לנצלם וליצור פתרונות לכל הבעיות שלי. זה נשמע נפלא. חיכיתי לרגע שנתחיל כמו מי שמחכה למשיח. כי אתם יודעים, זה באמת מעצים אותך כשמישהו אומר לך שאתה כזה חכם ומלא כוחות, במיוחד כשיש לך כוחות אדירים חבויים במוח הנסתר… וזו הייתה התיאוריה הפסיכולוגית הכי מחמיאה שנתקלתי בה.
 
אם רק יכולתי ללמוד לבטוח בתת-ההכרה, שלי הכל היה נראה אחרת…
 
הבעיה הייתה כי למרות שבאותו זמן יכולתי לגשת ליותר חלקים של יצירתיות בתת ההכרה שלי, עדיין, תת ההכרה לא ידעה איך להגיב או מה לעשות כשמצאתי את עצמי בתוך קונפליקט סבוך וקשה באחד הימים. וככל שהלחץ הצטבר ונערם עד כדי הר מכביד, נמשכתי למרכז הקונפליקט כמו אל מגנט.
 
אז החלטתי לתת עוד ניסיון לפסיכואנליסט נוסף, אבל הפעם בבית הספר לפסיכואנליזה בין-אישית. שם, במקום לשים דגש בלבחור חלק בעבודות הפנימיות של המוח, נאמר לי שסוף סוף אצליח להירפא בעזרת התנסויות רגשיות-יצירתיות-משהו, או עם מה שנקרא "קשר תרפויאטי". הרעיון שעומד מאחורי טיפול כזה הוא היכולת לאבחן את עצמי, ואלה התוצאות: מעולם לא היה לי קשר אמיתי לפני כן. אבל עכשיו, כשיהיה לי קשר כזה עם מישהו בעל תואר מתחום הפסיכולוגיה, זה יהיה כרטיס הכניסה שלי לצמיחה האישית ולישועה לה אני מייחל ומצפה.
 
אבל, זה לא קרה.
 
נחוש בדעתי לטפל ב"הפרעות הנפשיות" שלי ניסיתי גם תרפיה אצל מטפל משפחתי. הוא ישב איתי על הספה ויחד ציירנו את העץ המשפחתי שלי. הוא הראה לי כיצד אני מחיה את חייו של אחד מאבותיי, זה משלושה דורות לפני. התיאוריה שלו הייתה שיש כמה "עניינים לא גמורים" בחייו של אותו אדם שאני מנסה להשלים, אולם בדרך גרועה ולא טובה בכלל.
 
האמת, כל התרפיסטים לפניו היו באמת מעניינים מכל הבחינות. אבל לא, גם המטפל המשפחתי הזה לא 'עשה' לי את זה.
 
ואז נכנסה לתמונה תרפיית הגשטלט. באחד מהמפגשים נאמר לי לשבת על כסא ו"לעזור" לעצמי במציאת הפתרון לכל הקשיים שהיו לי בקשר שלי עם אמא שלי, ככל זה כשאני מדבר לכסא הריק שמולי…
 
אני צריך להמשיך?
 
בתרפיית הצעקות, כפי שהזכרתי, הובילו אותי לחדר צעקות, שם הייתי צריך לצעוק ולצעוק ולצעוק, מכל הריאות. מהחדר הזה יצאתי צרוד ועם כאבים בגרון.
 
בטיפול פרדוקסאלי (בו אומרים למטופל להמשיך לסבול כדי שאולי הוא יהיה מאושר…) נאמר לי שכל הדאגות והחששות על עצמי הם נכונים ואמיתיים (מעין פסיכולוגיה הפוכה שכזו), כשבעצם הייתי נרקיסיסט דיכאוני עם תכונות איומות כמו תחרותיות, רגשניות ותלותיות.
 
אתם מבינים את הפרדוקס?…
 
התיאוריה שמאחורי התרפיה הפרדוקסאלית הייתה, ששורש הבעיות שלי נובע מזעם וכעס שהדחקתי. התרפיסט ניסה לעורר אותי בתקווה שאפרוץ את המחסום הזה ואוציא את הכל החוצה.
 
קשה לקחת את הגישה הזו ברצינות. אפשר היה לראות בקלות את התחבולות של התרפיסט, במיוחד אחרי שלמדתי את הטכניקה הזו בתיכון…
 
אחרי כל זה, סיפרתי למפקחת מהקליניקה בה למדתי על החששות והדאגות מכל התרפיה המסורתית והמוכרת, ואמרתי לה שאני, מבחינה רגשית, נמשך לרוחניות. המפקחת אמרה לי שאם אעזוב את הפסיכותרפיה לטובת רוחניות אנהג כמו מי שרוצה לדרוש ניצחון אדיפלי (משהו שקשור לתסביך אדיפוס). כי אני מחפש ניצחון נקמני על אמא שלי שהייתה בעצמה פסיכואנליסטית.
 
וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.
 
ולמה אני מספר לכם את כל זה? בתקווה שאוכל לחסוך מכם זמן, כסף רב, והמון, אבל המון, סבל ועוגמת נפש, כמו זו שחוויתי על בשרי קרוב לארבעים שנים משיטות חסרות תכלית ויכולת לעזור לי, וכאלה שגבו ממני מחיר כבד.
 
מה כן עוזר, גם אם אתם נעזרים באחת השיטות לעיל?
 
קשר חיוני ואמיתי עם בורא עולם – הוא התמיכה והבסיס למה שהיום אני מציע למטופלים שלי, ואת מה שאני מכנה: תרפיית אמונה. זה ההבדל בין התרפיה שאני מציע היום לאלו שתמצאו לרוב. זו הסיבה שבעזרתה המטופלים משיגים תוצאות משמעותיות ואמיתיות. כי שם, הכל מתחיל ונגמר.
 
 

* * *

ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.