מישהו איבד את השליטה

הם כבר לא טורחים לשכנע אותך
בנימוס. הם הפשילו שרוולים, תפסו
אותך בצווארון וצרחו לך באוזניים, 'תקשיב
מה שיש לנו למכור לך, תקשיב בן אדם'.
ואתה, מה נותר לך כבר לעשות?
 
 
אולי קצת נסחפנו?
 
איבדנו שליטה על ההגה, סטינו מהמסלול, עלינו על הכיוון הנגדי. אפשר לומר שתעמולת הבחירות יצאה מכלל שליטה. זה כבר מזמן לא רק שוק מהוגן בו רוכלי המפלגות השונות מציגים את מרכולתם. זה הפך בכמה מובנים מסוימים לשוק שחור המנוהל על פי חוקי העולם התחתון. הרוכלים אינם מציעים לך את הסחורה, הם אפילו לא טורחים לשכנע אותך בנימוס. הם הורידו את הכפפות, הפשילו שרוולים, תפסו אותך בצווארון וצרחו לך באוזניים, 'תקשיב מה שיש לנו למכור לך, תקשיב בן אדם'. ואתה, מה נותר לך כבר לעשות?…
 
אפשר וראוי לעצור את זה. מותר לומר לפעמים סטופ, לא רוצה לא מעוניין, תנו לחיות. בסך הכל, האנשים עם הצווארון הלבן ניגשו לוועדת הבחירות כדי לשרת אותנו, להזכירכם. הם נמצאים שם לפי דעתם, כדי להגיש מענה לעם. אבל מה למען השם הם עושים כל היום על שלטי החוצות?! לכו לעבוד דחילק! העיסוק האובססיבי הזה במה שהבוחר הפוטנציאלי עשוי או עתיד לבחור, חצה מזמן את גבולות הטעם הטוב והפך למסע קרבות פרוע על ליבו המפוצל ודעתו המבולבלת של הבוחר, שאינו מצליח בינתיים לשמוע ולהבין מי רוצה לומר לו מה. הנחמה היחידה, לעת עתה, שהסיוט הזה יהיה עוד מעט מאחורינו.
 
מה שקורה היום ברחובות, זו תמונה מוגדלת של חילוקי דעות הקיימים תמיד בינינו. אז מה יום מיומיים? בימים של שגרה, אנחנו עסוקים בעיקר בעשייה. שקועים איש איש בעולמו ובניסיונות ההישרדות מול הצרכים השונים. אין לנו פנאי לעסוק בחילוקי דעות. הם קיימים, נו אז מה?! היום החליט מי שהחליט, להניח את הזום על הרווחים והפערים הללו שיש בינינו. חילוקי הדעות הפכו לנושא המרכזי, ללהיט. יתכן שזהו ניצול לא הוגן של העיתוי – ערב בחירות. אך יש כאן גם הזדמנות. אנשים מגלים אכפתיות. נוגעים סוף סוף בעקרונות. כועסים, מתמרמרים, לא מסכימים. אתם יודעים מה, זה טבע מדהים. אם נחיה כך תמיד, ונצליח לנתב את הדחף לכיוון הרצוי, נגיע רחוק.
 
הנתונים בסדר, אך חסר כאן פרט אחד חיוני. רבי נחמן מברסלב מלמד שהסיבה העיקרית להסתרה על נוכחותו של הבורא וההכרה בו, טמונה בעובדה פשוטה– אנשים לא מדברים אחד עם השני. דממת אלחוט, שקט תעשייתי, וטו על הנושא. למה לא מדברים? מאלף סיבות. כי לא יבינו אותנו;כי לא מתחשק; כי למי איכפת בכלל מה אני חושב; כי אנחנו לא מסכימים על שום דבר וזהו. אלו בערך התירוצים הפופולאריים. למעשה, אנחנו לא באמת מדברים. מקסימום מתנגחים מעל גבי העיתון ובשלטי חוצות. מדיניות חברתית שכזו לא תוביל אף אחד לשום מקום, משום שכולנו התברכנו בשכל וכולנו מבינים גדולים. אך בסופו של דבר, רובנו מבלים כל אחד בעולם ההבנות שלו. מנתחים את המציאות, מבינים אותה איכשהו, בולעים את הרוק, נושמים עמוק ונכנסים פנימה יותר לתוך שק השינה של עצמנו. האנשים מעבר לרחוב חולקים איתנו ארץ, לאום ושפה – אך עושים בדיוק כמונו. קמים בבוקר, משקיפים על המציאות, מנתחים מצב, מבינים, מפנימים, בולעים את הרוק ונכנסים פנימה יותר, לתוך עצמם.
 
אילו היו מדברים, כותב רבי נחמן, היו מוצאים יחד את האמת. אופס… מטען חבלה. האמת של מי? שלי או שלו, שלהם או שלנו. רק אל תגיד שאתה בא לומר שנראה לך שאני אמור לקבל את האמת של ההוא. לא בא בחשבון! אז זהו, שהאמת שתתגלה ברגע שנדבר יחד באופן נכון ובריא – תהיה אמיתית כל כך עד שתפתיע את כולנו. היא תהיה מלאה ועשירה כל כך, שכל אחד ממש ימצא בה את עצמו ואת תחושותיו וחוויותיו. האמת שתיוולד מתוך חיפוש משותף לא תדקור, לא תמחק אף אחד, ולא תוקיע אל עמוד הקלון אף משפחה או שבט. האמת תחזיר את כולנו אל המקור הענוג והטוב שממתין לנו. אל הנקודה הישרה והטובה. אל האמונה, אל הטוב.
 
* * *
 
תשמעו סיפור.
 
ידיד הצליח לזעזע אותי עם תיאור חי מלוויה של קרובת משפחתו, קחו טעימה.
 
האלונקה ועליה גופת הנפטרת ניצבה במרכז. מסביב התגודדו בני משפחה וידידים. האווירה הייתה רוויה יגון, אך יותר מכך תדהמה. אנשים לא ממש יודעים איך מעכלים מוות, בודאי לא של אדם צעיר. חברה ניגשה למיקרופון לשאת דברי פרידה, סיפרה סיפורים ואז אמרה: "…תמיד היית לובשת את הבגדים המיוחדים ביותר באופנה. היה לך טעם מיוחד ומקורי…"
 
החברה, נו מילא.
 
הבעל, בן הזוג השותף לחיים מתכבד לשאת דברים. תחזיקו בכסא: "… מירי הלכת, מי יפתור איתי מהיום את התשבצים?… מי יזכיר לי את שמות שחקני הכדורגל ששכחתי?…"
 
אינני יודע, אולי הספדים שכאלה הפכו בימינו לנורמה. אני במחילה, הזדעזעתי.
 
הספד זה הפטרה. כמו סיכום או תמצית לחיים שהיו ואינם עוד. כל זמן שהחיים פעילים כאן ורוחשים, אין לנו את ההבחנה להכיר בהם ולהעריך אותם. חיים זו מסכת ארוכה, וכל דבר ארוך שלא נכנס כולו אל רדיוס הראייה שלנו – לא נקלט מספיק בתודעה. את החיים ואת יופיים המלא אנחנו מצליחים לראות, לפעמים, רק אחרי שיצאו מכאן.
 
ההספד לא בא דווקא לכבד את המתים. הוא מכבד בעיקר את החיים. משום שהחי, כל עוד הוא שבוי בחוויית החיים – לא מסוגל להכיר בהם במלוא משמעותם. לא פעם הוא אף נוטה להתעלם מהם. המוות לא מאיים על החיים. להיפך, הוא מציג אותם באור פרופורציונאלי יותר. הוא מעניק לנו את תחושת הנחיצות והדחיפות היקרה כל כך. לכן מילים של הספד משמעותיות כל כך. למתים, וגם לחיים.
 
לסכם את החיים בפרטי לבוש, תשבצים ושחקני כדורגל, זה כמו לומר שבאנו לכאן, סבלנו עד כאן, התאמצנו רק עבור השטויות הללו. נו די, באמת?!
 
ומדוע אני מספר זאת. בגלל שאין לי ספק שלמנוחה המדוברת היו בחייה פינות חמד מופלאות ומשמעותיות יותר מתשבצים ובגדי אופנה. אני בטוח שהיו בחייה מעשים, רצונות, מחשבות של טוב ואמת. אך כנראה שאנשים סביבה לא ידעו להבחין בזה. או אולי נכון יותר, הם לא ידעו להבחין בין עיקר לטפל. בין הנתונים החיצוניים הקיימים בחיים, לבין אלו שיוצרים אותם.
 
צדיקים מלמדים לא להמתין לזמן קריאת ההפטרה או לרגעי ההספד. הם ממליצים לתמצת את החיים כאן ועכשיו, כדי לחוות אותם היום ולא מחר. פעמים רבות כל כך שאנחנו מתייחסים לחיים במידה מסוימת של רדידות מדאיגה. משהו בסגנון של ההספד העלוב ההוא. יש לכולנו בעיות, שטויות ועוד כל מיני סידורים. זה חלק מהחיים שלנו, אך בהחלט לא זה מה שיוצר אותם. תשלום חשבון החשמל ששולם או לא אינו תרכיז חיינו. כאב בטן זה לא הכל, יש גם משהו מעבר לכל זה. חבל שנעביר את רוב הזמן בריכוז מופרז בזוטות החיים.
 
ובאותה מידה, גם בנוגע לחיי החברה והלאום. אנשים מדברים היום על פילוגים וחילוקי דעות. על מה ששונה ועל מה שמפריע בין אדם לחברו. אי אפשר ולא נכון להתנער מהאמת. מה שמפריע, מפריע. ומה ששונה, שונה כנראה. אבל לא זה הכל. חברים, לא זה הכל!
 
מאחורי שלטי החוצות יש גם עם, למען השם.